הקדמה

 המלחמה הארורה נחקקה עמוק בזכרון של מי שלחם בה. למלחמה פנים רבות. היא נראית אחרת מבעד כוונות הרובה, מעמדת צריח הטנק או מסיפון הנגמ"ש. במלחמה ההיא קרו אירועים רבים שלעולם לא נדע מה היה שם באמת. לפעמים אפילו אין את מי לשאול.  טבעי שמה שרואים מצריח של טנק אחד לא יראה אותו דבר מצריח של טנק אחר או מסיפון הנגמ"ש שנמצא לצד הטנק.

הזכרון יחד עם קטעים שנכתבו על ידי בשנים שעברו מאז המלחמה ולא הבשילו הם המצע עליו שעליו התבססה הכתבה.

 ליל הפריצה אל התעלה

 עומדים בשתי שדרות על גבעה הנקראת "כישוף" במפת הקוד שמכונה סיריוס. המח"ט אך סיים את דבריו אל לוחמי גדוד הסיור ואנחנו עולים על הטנקים והנגמ"שים. שמתי לב כי לא מבצעים תרגולת "על הרכב עלה" כפי שלמדנו ותרגלנו אינספור פעמים. צוות הטנק שלי תופס את מקומו ואני נותן פקודת היכון לירי. משמעות פקודה זו היא לטעון את התותח בפגז ואת המקלע בסרט פעולה. היתה לי תחושה שהנה הולכים ללמד את המצרים לקח. מצד שני הרהרתי ביני לעצמי  שמשהו אינו בסדר, צה"ל הופתע, בימ"ח היה חסר זווד וחמור מכל בטנקים היו חסרים פגזים והיה חסר נשק אישי - זה צה"ל? נכון שאתמול היה לנו יום מוצלח במיוחד. המצרים ניסו לפרוץ ונסוגו אחרי שנפגעו להם טנקים רבים. גדוד הסיור פיתח התקפת נגד מהאגף הדרומי. התקפה מוצלחת עם המג"ד החדש שהחליף את המגד המקורי של הגדוד שנפל בהתחלת המלחמה. פלוגה ג' אליה השתייכתי היתה הפלוגה המערבית בגדוד. במהלך הקרב המ"פ נפצע ובמקומו מונה איציק כהנא הקמב"ץ הפלוגתי. הרכב מוזר לגדוד הסיור, יש כאילו תקנים של ממלאי מקום למפקדים. שמתי לזה לב עוד בזמן אימון ההקמה שנערך מספר חודשים לפני המלחמה. מישהו תיכנן כי יזדקקו להם? כנראה שכן. הרהרתי בלקחים שעלי להפיק מיום האתמול. המחלקה שלי, מחלקה 1 היתה המחלקה המערבית בפלוגה. במהלך ההתקפה של הגדוד התקרבנו לתעוז "טלויזיה" שהיה מוחזק על ידי המצרים ותוך כמה דקות נפגעו כל הטנקים במחלקתי. ראשון נפגע טנק הגור בקנה והושבת מירי. אחריו, טנק מצרי פגע בזרקאור הקסנון שעל גבי הטנק שלי. הפגז כנראה הוסט הצידה על ידי הזרקאור וניצלתי. מהזרקאור נשאר רפלקטור בגודל של כעשרים ס"מ מרובעים. למזלי התעלמתי במכוון או משיכחה מהוראת המ"פ שהורה לי להורידו ולאחסנו מוגן מאחורי הצריח. טעיתי בזיהוי וחשבתי שטנק מצרי הוא טנק ישראלי. הטנק המצרי עמד במרחק רב  אבל זה אינו מפחית מהביזיון שלי חשבתי. להבא אסור להיות בטוח מדי ויש לזהות במדוייק, זיהוי לא נכון מסכן את כל הטנקים שבקרבתי ולא רק אותי.  למזלי, טנק הסמל שעמד מימיני זיהה את הטנק המצרי שירה עלי ופגע בו בפגז הראשון. פגיעה ראשונה בכלל ובפרט בטווח כזה מוכיחה כי הירי בוצע  ברמה מקצועית גבוהה, כמו גם הירי של הטנק המצרי. הייתי נסער באותן דקות, זה עתה ניצלתי בנס מפגיעה ישירה בצריח והנה הטנק שירה בי מעלה עשן. לא היה לי הרבה זמן להתבונן בו. טנק הסמל שמפקדו היה קצין בדרגת סגן חטף מיד פגיעה מטיל נגד טנקים בשרשרת בחזית הטנק. ראיתי את הטיל מתקרב אליו ונתתי לו התראה בקשר, כנראה שזה היה מאוחר מדי והמפקד לא הספיק לתמרן את הטנק ולהתחמק מהטיל. במזל איש מהצוות לא נפגע. נעמדתי מאחוריו כדי שהטנק הפגוע ישמש כמחסה והעברתי את הצוות  אלי לצריח. הטנק של הגור שנפגע כבר קודם בקנה התותח לא היה כשיר ללחימה והוריתי לו להיות טנק פינוי. העברתי אליו את הצוות של סמל המחלקה. בסוף היום טנק הגור תוקן בסדנה וחזר למחלקה. צירפתי אלי טנק נוסף שאיבד את דרכו והוא היה שייך לחטיבה אחרת. מפקדו היה יורם פרוינדליך ז"ל. צוות הסמל עלה על טנק אחר שתוקן בסדנה והצטרף גם הוא אלינו לחניון. המחלקה מנתה כעת ארבעה טנקים לעומת שלושה שהיתה בראשית היום. שני טנקים עם מספרי צ' חדשים. טנק הסמל שנפגע נשאר בשטח שבשליטת המצרים. לא קיבלתי אישור להשמידו לאחר שהתרחקנו ותפסנו עמדו ירי חדשות. חבל.

נהמות המנועים של הטנקים והנגמ"שים שבשדרות הערוכות ליציאה הבליטו את העוצמה הרבה. ממש כמו בתרגילים כאשר נמצאים בקו ההתחלה. התנועה החלה עם דמדומים אחרונים. מעוז "לקקן" נראה במטושטש אי שם מערבית לנו. מייד בהתחלה נענו בתבנית של תנועה בחשיכה  לכוון כללי של מעוז "לקקן" שעל שפת האגם המר. גדוד הסיור שהה לידו לילה שלם ומתוח ב- 9 לחודש ונע על אותו תוואי בדיוק. אחרי המלחמה נודע לי כי השהייה שלנו ליד המעוז העסיקה את הדרגים הכי בכירים בצבא, אז לא בדיוק הבנתי למה חשוב שנהיה שם. אני נזכר בשירות המילואים שלי במעוז הזה שנתיים לפני. למזלי הכרתי טוב למדי את גיזרת הלחימה משירות המילואים מאותם ימים. מוזר כי כעת הוא נמצא בשטח שמוגדר כשטח אויב. אני מקווה שההתקפה שאנו עורכים תוכננה בקפידה על בסיס מודיעין מעודכן, יותר מעודכן מזה שלא חזה ולא ידע  כי המלחמה בפתח. חשתי למרות הכל שאולי בכל זאת משהו לא בסדר. לאחר קרב השריון בשריון הגדול ביום הקודם נערכה קבוצת פקודות חטיבתית לקראת הפריצה והצליחה למפקדים מרמת מ"פ כמדומני, בשטח ההתארגנות. אני זוכר עצמי מגיע בהחבא ומאזין לצד יריעת האוהל לקבוצת הפקודות של החטיבה. חשתי את עוצמת המהלך ורציתי לדעת ולהבין. משום מה חששתי כי מהלכי הקרב המתוכנן לא יגיעו אלי, מ"מ 1 בפלוגה ג'. את המפה עם החיצים לא ראיתי מהזווית שישבתי אבל שמעתי את דברי ההסבר. ההתמצאות ביחס לצירי התנועה לא היתה בעייתית במיוחד. עניין אותי מה הכוח המצרי מולנו. מאוחר יותר גיליתי כי המצרים לא בדיוק ידעו באיזה כוח הם היו צריכים להיות (כי הם היו הרבה יותר). היה חשוב לי לשמוע על שדות המוקשים והביצות שלצד צירי התנועה. קיבלתי תמונה על התכנית החטיבתית. למרות חששותי המג"ד החדש נתן קבוצת פקודות למפקדים. הוא דיבר רק על שלב הפריצה אל התעלה ומה המשמעות של הפעולה. יותר מאוחר הבנתי גם למה. בכל זאת המשכתי לתהות, איך טנקים בימ"ח נמצאו במצב כזה? היכן הנשק האישי לכל לוחם? ואיך זה מתחבר למתקפה המתוכננת. אני מסכם לעצמי שזה לא הזמן לחשוב על זה, גם כך אנחנו נוכל "לקפל" את המצרים. אני בטוח. קשה להשתחרר מה-"סמוך" האופייני כל כך לישראליות. כעת, אנחנו בתנועה לקראת מגע,  צריך להיות מרוכזים בתנועה, לשים לב לנפילות הארטילריה שמלווה אותנו בהתחלה בעוצמה לא מבוטלת ובהמשך בדלילות יחסית. יש לשמור על קצב הנסיעה, להקפיד על מרחק מתאים. אנחנו בתנועה בחושך בשטח חולי. הצוות דרוך וצריך להשרות עליו קור רוח ובטחון ולא להלחיצו. הטנק מחומש במלואו. לשני המקלעים שבטנק הוספנו סרטי פעולה ככל שיכולנו והנחנו סרטים גם מחוץ לארגזי התחמושת שבצריח. אותו הדבר עשינו עם תחמושת של תת-מקלע עוזי. היו לנו שני עוזים לארבעתנו, תזכורת כואבת על מצב הימ"ח.  אני בטוח כי בהמשך הערב נצטרך את התותח והמקלע שיפעלו ללא תקלות. בשלב הזה עוד לא ידעתי כמה נצטרך. אני  מאזין  לדממת הקשר, מקשיב לנהמת המנוע, הכל תקין. ככל שעברו ימי מלחמה הטנק לא איכזב אותי. הוא סוחב טוב, התמסורת מגיבה יחסית מהר ומהירות התגובה סייעה לצוות הטנק לחמוק מטילים נגד טנקים שנורו לעברנו בקרב השריון הגדול מהיום הקודם. מהירות התגובה של התמסורת היא אחד הסממנים ל-"עייפות הטנק". אני מחכה, אולי המג"ד או המ"פ יודיעו משהו. רשת הקשר היתה מכויילת על התדר הפלוגתי ועל ערוץ החירום של השריון. עד כביש התעלה כמה קילומטרים. הפגזה  ממשיכה ללוות אותנו. כעת היא דלילה.  לא נורא עד עכשיו. אני מסתכל לאחור, הלילה היה בהיר ואפשר היה להבחין בענן האבק שמאחורינו. הרגשתי תחושה של עוצמה. הגדוד נע בשתי שדרות, קני התותחים מופנים כלפי חוץ. לא צריך לתת פקודה, זו תרגולת בסיסית שכל מפקד טנק מכיר. חוץ מזה יש תמיד תרגולת של חיקוי המפקד, אם אין פקודה מפורשת יש לחקות את המפקד ולעשות כמוהו. העוצמה נוסכת בטחון. צה"ל במיטבו. בכל זאת תוקפים ומעבירים את היוזמה אלינו. אחרי אתמול זוהי כנראה המשמעות של ניצול הצלחה. זאת הפרשנות שלי. איתנו, הקצינים הזוטרים לא כל כך דיברו ברמת האסטרטגיה. הבטחון העצמי המופרז כנראה, חבל שזה יתנקם מאוחר יותר. מגיעים לכביש התעלה עם רדת החשיכה ומתחילים בתנועה מהירה צפונה. מספר פגזי זרחן שנורו על ידי הארטילריה שלנו ציינו את מיקומו של מעוז "לקקן". כנראה הטור משך מעט דרומה אבל הסטייה אינה משמעותית. לא ראיתי טנקים שנתקעו. אולי בכל זאת נתקעו אבל בגלל דממת הקשר אני לא יודע. מכל מקום, המראה המרשים של הטור האינסופי שנאסף בחניונים לאורך ציר התנועה לשטח ההיערכות נראה בהחלט מאיים.  אנחנו בתנועה צפונה. עברנו לתנועה בשדרה אחת על כביש התעלה. תנועה בחשיכה. על כביש זה נסעתי אינספור פעמים במסגרת שירות המילואים שלי. יש לנו משימות לבצע. גדוד הסיור הוא גדוד החוד ומוביל את הכוחות המשתתפים בפריצה אל התעלה ובצליחת התעלה.  ההובלה נראית לי טבעית כי זה תפקיד אופייני לגדוד סיור. הפלוגה שלי, פלוגה ג' היא הפלוגה השניה בגדוד. פלוגה ב' מובילה ופלוגה א' אחרונה. בראש פלוגה ב' מוביל את השדרה החטיבתית רפי בר לב ז"ל, בוגר יחידה מובחרת שהתבלט כמ"פ בעל שיעור קומה מייד כשהגיע לגדוד מחו"ל בהתחלת המלחמה. כנראה המג"ד סמך עליו ובצדק. המ"פ שלי מוביל ראשון בפלוגה ואני כמ"מ 1 מייד אחריו בראש מחלקתי.  מתקדמים בנסיעה די מהירה. היעדים שלנו אינם רחוקים והנסיעה אליהם לא תארך זמן רב. התנועה דומה יותר לנסיעה מנהלתית מאשר תנועה לקראת מגע. בתדריך הדגישו את הביצות ושדות המוקשים לצידי הצירים ולכן עברנו לתנועה בשדירה. יש לשמור על נתיב הנסיעה בדקדקנות ולא לגלוש מהכביש הצר. ברור לי שעוד מעט ניתקל בכוחות המצריים עליהם צפינו מהגבעות בימים הקודמים. הקנה של הטנק שלי מופנה לחצי ימין, לא תדרכו אותנו אבל שם הכיוון היותר מאיים לדעתי. אני שם לב שהטנקים האחרים במחלקתי עושים כמוני. יופי, מחקים את המפקד כמו שלמדו. אני מוודא בפעם המי יודע כמה שהצוות עירני. בטנק דממה.  אני מעדכן את הצוות על מקום המצאנו. איני יכול לוודא שיתר הטנקים במחלקתי נוהגים כמוני, דממת קשר ואסור לדבר ברשת. צומת נחלה, עוברים הלאה. בצומת "נחלה" פלוגה א' עוזבת את כביש התעלה פונה שמאלה אל קו המים. פלוגה ב' ממשיכה להוביל. התנועה נמשכת ללא עצירה. נדמה לי שאני מזהה פעילות ליד הכביש שהוא ציר התנועה שלנו. כנראה חיילים מצרים שלא מבינים מה שמתרחש לידם. אסור לירות כדי לא להסגיר עצמנו. הנסיעה המהירה צפונה עוברת ללא תקלות. אני חש שהיכרותי עם הגיזרה משירות המילואים שלי במקום והרקע שלי ביחידת סיור משרים עלי בטחון שבנווט ובהתמצאות לא צפויות לי בעיות. לפחות בתחזית זו צדקתי. מגיעים לצומת "טרטור-לקסיקון".  אש נק"ל צפופה ניתכת עלינו. אני לא זוכר אש טנקים. אנו משיבים אש לאויב שאינו נראה בחשיכה. מזל שהנגמ"שים איתנו, כוח האש שלהם במקלעים גדול בהרבה משל הטנקים. שניה של אי תשומת לב שלי בהכוונת הנהג גורמת להתנגשות בין הטנק שלי לנגמ"ש. איני יודע מי חצה את הנתיב של מי. הנגמ"ש  הוזז הצידה ממש כמו קופסת גפרורים. הקשר עם הנהג השתבש וזאת התוצאה. גם התותח אינו בכוון שרציתי. אני מתארגן ומקווה שלא קרה כלום לצוות הנגמ"ש בחבטת ההתנגשות. ג'ריקן שמן שהיה על דופן הנגמ"ש נמחץ והשמן ניתז עלי ונספג במדים שלבשתי. חשבתי לעצמי שזה מה שחסר לי אם הטנק ייפגע ויבער. עידכנתי את הצוות  מה שקורה בחוץ. אסור לבוא בטענות, האחריות כולה על המפקד. אסור ליצור מתיחות כלשהי בין אנשי הצוות כי התלות של האחד בשני מוחלטת בייחוד לעת קרב. לך תדע לאיזה מצבים יכולים עוד להגיע. התרחקנו מעט מהצומת מערבה והירי נחלש. עודדתי את הצוות ואמרתי להם שהם פעלו יפה. נעצרנו לא רחוק מגדת התעלה. זה היה ה-נ.צ. שהיינו צריכים להילחם אליו ועליו. יופי, כבשנו את ה-נ.צ. הראשון. כמעט כמו בתרגילים עם ביום אויב. אם ככה נראית מלחמה זה ממש לא רציני, כך חשבתי. בצומת היה קצת לא נעים אבל בסך הכל הלך קל עד כה. במלחמת ששת הימים עברתי קרבות קשים יותר בג'ירדי למשל. היה לי הכבוד לערוך קרב שריון בשריון בפיתחת רפיח נגד טנקי הסטלינים המאיימים. כעת אנחנו ליד התעלה, מאות קילומטרים משם. טנקים שהגיעו מכוון דרום (פלוגה א' שנעה אחרינו ופנו לתעלה בצומת "נחלה") הצטרפו אלינו לחניון לילה שהיה ערוך בשתי שדרות. מי זיהה אותם ובאיזה בטחון ידעו שאלה טנקים שלנו לא ידעתי. מעניין מה היה קורה אילו היו אלה טנקי אויב הרהרתי. המלחמה מתנהלת לא רחוק מאיתנו ואנחנו לא מעורבים. שומעים את הפיצוצים ורואים את ההבזקים. אני מנסה לאתר את מקור הפיצוצים האם זה ירי מרגמות או ארטילריה או אולי ירי טנקים. חייבים להיות  עירניים ולהסתכל  מסביב לעבר החשיכה. אני מעסיק עצמי בנסיון לדעת אם הפיצוצים אלה נפילות או יציאות ואם שלנו או שלהם. אנשי הצוות מוציאים את הראש ומתיישבים בחוץ על הצריח לאחר שהתרתי להם לעשות זאת. מוזר אם זו פניה של המלחמה. זכרתי מהתדריך כי הצנחנים שאמורים לחצות את התעלה יעברו בסמוך אלינו והם יסמנו עצמם בפנס כחול. חיפשתי אותם בתוך החשיכה. חיפשתי גם את האויב, אולי יפתיע ויתגנב חרש אלינו, מי יודע. צריך להיזהר, לשים לב, להתרגל לחושך ולהיות קשוב לכל רחש. ללילה קולות משלו וחיים משל עצמו ויש להאזין להם כמו גם לצפות לתוך החושך, כך לימדו אותנו בקורסי הסיור שעברתי. התכנית המבצעית די ברורה לי כי שמעתי גם את קבוצת הפקודות החטיבתית וגם את הפקודה של המג"ד. היה זמן בשפע לחשוב על הבית, ועל כל מה שהשארנו מאחור בצאתנו למלחמה. זה נראה כאילו הבית נמצא במרחק אינסופי. הרהרתי במוזרות של החיים, לפני כעשרה ימים ביום הכיפורים חלבתי ברפת, מהרפת גייסו אותי קצת לפני סיום החליבה. מהיכן הגעתי והיכן אני מוצא עצמי, קשה להאמין. לא היו כמעט נפגעים בתנועה אל התעלה. למרות זאת זיהיתי תכונה בתאג"ד והנחתי כי בכל זאת היו כמה נפגעים בחילופי האש בצומת לפני שפנינו ימינה. ואולי היו נפגעים מפלוגה א' שהצטרפה אלינו. בתוך דממת האלחוט קורים דברים גם מבלי שנדע. מספיק שאנשי הרפואה מעודכנים. מי אלה היו, לא ידעתי, אבל שמחתי כי התאג"ד נמצא איתנו.

היה שקט מוזר בתוך שאון המלחמה. מכשירי הקשר דממו כמעט לחלוטין. דווקא סמוך לאויב שכה היטבנו לראותו מהגבעות עת צפינו בו היה שקט. מפעם לפעם התניע טנק או נגמ"ש כדי לטעון את המצברים. רעשי המנועים נשמעו חזקים מהרגיל, אולי יסגירו את נוכחותנו כאן ליד התעלה?  שקט. למרות השקט הדריכות רבה, אסור וגם אי אפשר להרדם, הרי המלחמה מתנהלת סמוך אלינו. רואים ושומעים אבל איננו נראים. בינתיים. היכן נעלמה השדרה האינסופית בנקודת ההיערכות שהיתה ב-"כישוף"?  מן הסתם המצרים מתקפלים, הרי עוצמה אדירה נשלחה לגבות מהם את מחיר הצליחה לגדה המזרחית של התעלה. בטוח הרהרתי שהאחרים נלחמים ואנחנו כלום, יושבים בתאים בתוך הכלים, צופים ומאזינים לקשר. אולי נחמיץ את המלחמה? איזה פרצוף יהיה לנו? לא הסתכלתי על השעון ולא איכפת היה לי כמה זמן עבר ולאן מועדות פנינו למחרת עם שחר. לא ידעתי מה התכנית הגדודית והיכן נהיה בעוד שעות ספורות כשהבוקר יפציע. זה גם לא העסיק אותי. אולי נישאר הלאה במקומנו ואולי בכלל לא צריך אותנו. רק אולי. במהלך הלילה הצלחתי לזהות את כח הצנחנים נע דרומית מזרחית מאיתנו. לא הקדשתי להם הרבה תשומת לב. מה החכמה? בלאו הכי אנחנו לא במלחמה....

אנשי הצוות חזרו לתאיהם לנוח. אני נשארתי בעמדת המפקד.

 

אל צומת המוות

הלילה היה חשוך ובהיר. בבת אחת הכל התעורר. פקודה של המג"ד, "תחנות שיקמה כאן קודקוד עבור". "שיקמה" היה שם הקוד לרשת הגדודית. דממת הקשר הופרה. פתאום הבנתי שאנחנו בכל זאת בעיצומה של מלחמה. הנה, צריך אותנו. המ"פים עונים למג"ד. קולות הקשר נשמעו מתוך השקט שבחניון. המג"ד נותן פקודה למ"פים ואלה מייד יתדרכו אותנו. זה הנוהל ואין בילתו. איציק כהנא המ"פ שהחליף את המ"פ שנפצע העביר לנו את המשימה שלפיה אנו עומדים לנוע לכוון הצומת ממנו באנו, לחצות אותו מזרחה במגמה לסייע לצנחנים הלכודים באש מצרית בתוך תעלות ההשקייה של החווה הסינית. הצנחנים לכודים? איך ייתכן, הרי אלה הלוחמים הכי הכי בצה"ל. אולי עלו על מארב ואולי קרה משהו נורא אחר. בטח התקלה היא נקודתית הרהרתי. הפקודה של המ"פ ניתנה תוך כדי תנועה. פלוגה ג' תנוע מדרום ופלוגה א' תנוע מצפון, המג"ד נע עם פלוגה ג'. שאר הכוח קצת מאחור. המ"פ קבע את מיקום הטנקים בעת התנועה. מתחילים לנוע ואנו נערכים ליד המג"ד. אף מילה על האויב, בטח ישנו שם. אני מסתכל שוב לעבר התאג"ד, נשאר ללא הגנה נגד טנקי אויב ציינתי לעצמי. לא חשבתי שהתאג"ד יאסוף עצמו וינוע מיד בעקבותינו. המג"ד לא פירט היכן הצנחנים, אולי לא יודע עדיין בעצמו כי לא ניתנה לו התראה כלשהי. בטח עד שנגיע הכל יהיה ברור לנו. בינתיים, אני מסכם לעצמי כי  אני לא יודע היכן הצנחנים, מה התדר שלהם ברשת הקשר ואיך מתחברים אליהם, איך הם יזהו אותנו ואנחנו אותם. דווקא מהיכרותי את החווה ותעלותיה אני צופה בעיות בזיהוי. איך מבחינים בחושך בין צנחן ישראלי לחייל מצרי לא ידעתי. אבל בכל זאת אולי זאת משימה פשוטה והמג"ד כן מעודכן ואינו טורח ליידע אותנו. אולי לא צריך. אולי הצנחנים קרובים לצומת והכל נראה פשוט. נעים בזהירות. מימין לי נע המ"פ ומשמאלי נע המג"ד. משמאל למג"ד הטנק של יורם פרוינדליך. נענו בפרישה רוחבית צפופה ובתנועה איטית, המרחק בין הטנקים כ- 20 מטרים בלבד. בחושך, ללא אמצעי ראיית לילה כל שיח בינוני ומעלה נראה כטנק או לפחות נגמ"ש וכל שיח קטן יותר נראה כדמויות אנשים. אני שם לב כי המג"ד יורה על כל דבר חשוד. הצטרפנו כולנו לירי. יורים על כל דבר, לא לוקחים סיכון ולא חוסכים תחמושת. ברשת הקשר פקודות. כבר אין דממת אלחוט. מגיעים לצומת "טרטור- לקסיקון". עד כאן לא קרה כלום חוץ מזה שביזבזנו תחמושת בעיקר פגזים. לא פגענו בשום דבר רציני. אני מסתכל כל העת על טנק המג"ד שמשמאלי ועל טנק המ"פ מימיני ומנסה לשמור על מרחק מתאים. המ"פ קבע שכך ננוע. הוא בחר לנוע באגף הימיני כנראה העריך שזה המקום היותר מסוכן. האגף הימיני שלנו חשוף אל מול מתחם החווה הסינית. המג"ד נע בתנועה זהירה אבל אינו עוצר. כולנו מתיישרים לפי הקצב שלו.  המג"ד הנוכחי החליף את המג"ד הקודם שנהרג ב- 8 לחודש. היה ההרוג הראשון בגדוד. הצטערתי שנהרג כי הוא היה מ"פ שלי בפלוגת הסיור שם שירתתי בסדיר. את המג"ד החדש לא הכרנו אבל בכמה ימים שהוא איתנו הוא נסך בנו בטחון. יוזם, אמיץ ונווט מעולה. גם בקרב השריון של היום הקודם שמתי לב שהוא היה עם הפלוגה שלי, פלוגה ג'. הוביל ובעצמו השתתף בירי על טנקים מצריים למרות שכמג"ד יכול היה לנהוג גם אחרת. מפקד כלבבי וסמכתי עליו מאד. והנה המג"ד לידי, סמוך, כמעט אפשר לקרוא לו בצעקה, כל כך קרוב. המג"ד בכוח החוד ציינתי לעצמי, הוא לא חייב אבל זה סימן לאישיותו ולאומץ ליבו. כוון התנועה הכללי הוא מזרח, על ציר "טרטור".

אנו מפקדי הטנקים שבחוד רכונים לפנים, מסתכלים ובולשים את החשיכה. לא נראה כל אויב. אנו יורים והאויב שאינו נראה אינו מגיב. לאור הכוכבים הבהירים אני יכול להבחין בצללית המג"ד כאשר הוא נעמד זקוף בצריח וצופה על השטח שלפניו. לרגע הטנקים התקרבו ומיד חזרנו למרחק הקודם. תאורה? בטח היתה עוזרת לזהות את האוייב אבל עלול לחשוף גם אותנו. לא ידעתי שהאויב ממתין לנו כל כך קרוב.  קיבלתי משקפת לפני יומיים-שלושה ומאז אינה יורדת ממני. דילמה, כדי להסתכל במשקפת ולסרוק את השטח שלפנינו בחשיכה יש לעצור לרגע את הטנק, אבל אסור לעצור כי התנועה חייבת להיות בקו אחד. לא העליתי בדמיוני מצב שבו ניזום קרב לילה ללא כל אמצעי ראייה. הרגשתי כעיוור שמפלס דרכו בשטח רווי מכשולים. ממשיכים. אם ניתקל כל הקנים חייבים להגיב כמה שיותר מהר ולכן הם חייבים להיות בקו אחד והיה אם.... חוצים את צומת "טרטור-לקסיקון" אותה עברנו בתנועה מהירה בעת הפניה מערבה בתחילת המתקפה החטיבתית. אז התנועה היתה מדרום לצפון וכעת אנו נעים ממערב למזרח. מימיננו במרחק לא רב צלליות טנקים עומדים באופן מוזר. הקנים לכל מיני כוונים.  זכרתי ממלחמת ששת הימים כמה זה אופייני לטנקים פגועים. כך נראו ריכוזי טנקים מצריים שנפגעו על ידי כוחותינו. של מי הם? מה קרה עם הצוותים?. לולא הטנקים הפגועים ספק אם הייתי מזהה את הצומת ואת כביש התעלה בחשיכה. המלחמה מקבלת פנים אחרות. היא פשוט מפחידה. מראה צלליות הטנקים מטיל צל כבד על המלחמה. היא בכל זאת אכזרית. עוברים את הצומת כמה עשרות מטרים. בלילה קשה לאמוד במדוייק את המרחקים. ללא אזהרה, נורית לעברנו אש תופת מהחזית ומהצדדים. האש מרוכזת ונורית מטווח קרוב מאד. כל הנותבים מופנים אלינו. עלינו על מארב חשבתי בשניה הראשונה. אז לא נתתי דעתי לכך שמישהו אכן המתין לנו, עובדה שהירי היה מתוזמן היטב ונפתח בבת אחת. במצב כזה יש לירות מהר ובהנמכה מירבית אל תוך החושך, בתותח ובמקלעים. לייצר אש מה שיותר ולנסות למנוע ירי על הטנק מטווח קרוב. הרשף מהתותח מסנוור ומשבש את מכשירי ראיית הלילה אם מי מהאורבים משתמש בהם. יש  לאתר מהיכן יורים עלינו. אני מזהה משמאלנו נותבים יוצאים מהאדמה. מייד זיהיתי, טנק חפור. לא יודע למה הסתכלתי לשם דווקא בעת הירי, ולמה החלטתי שזה טנק שמוצב במחפורת ועוד בחושך. כנראה בגלל שהמג"ד היה לשמאלי. בטח המג"ד עסוק ואינו מזהה את הסכנה שמשמאלו ואולי הטנק של יורם  שנע לשמאלו של המג"ד הסתיר ממנו את הטנק החפור. הספקתי להורות ליורם לפנות אליו ולהשמיד אותו. יורם התקרב לטנק החפור והודיע לי שאין לו הנמכה. אני עסוק בירי ומתקשר עם יורם בו זמנית. ידעתי כי אם לא נשתק את הטנק החפור הוא יוכל לפגוע בנו בקלות רבה. הוריתי ליורם להשמידו בכל מחיר גם אם יעלה עליו עם השרשרת. יורם לא היסס, התקרב אליו במהירות. בהיותו קרוב  אליו עלה הטנק באקראי על גבשושית שאפשרה לו להנמיך לעבר הטנק המצרי שבמחפורת. זיהיתי את הפגיעה. אי אפשר היה לא לראותה. כדור אש ענק  מתיז רשף לכל עבר התרומם מהטנק המצרי. הוא נפגע  ממטרים ספורים בטרם יורם יגלוש אליו עם שרשראות הטנק שלו. יורם שנשאר עם ראש בחוץ בנס לא נפגע מהרסיסים. לאחר כמה שניות הודיע לי כי אינו רואה. פקדתי על הטען קשר של יורם לצאת מתאו, להחליף את המפקד ולחלץ את הטנק לאחור. כיוונתי אותו לכוון כוחותינו וסמכתי עליו כי יגיע בשלום ואכן כך הוא עשה. הייתי עסוק בהפעלת הטנק שלי. יריתי ככל שיכולתי. האש היתה מטורפת, האויר היה מלא נותבים בגדלים שונים והם באו מכוונים שונים. שני טנקים מצרים נדלקו, כנראה נפגעו על ידי טנק המג"ד כי הם היו קרובים אליו קצת יותר. אני לא זיהיתי אותם. אני לא זוכר ירי של טנקים נוספים לעברנו. בטח היו עוד, גם עדויות של אחרי המלחמה מדברות על מתחם שהיה בצומת ושכלל טנקים. הקרב התנהל בחושך שהבליט עוד יותר את מעוף הנותבים. לא עקבתי לראות אם אלה פוגעים במשהו, לא היה זמן לזה. אני  זוכר היטב שהנותבים היו בגדלים שונים. שמרנו כל העת על המבנה שפתחנו בו, אני במרכז ומשני צדדי מפקדי קרובים אלי מכל צד. בלילה יש לנוע צפוף יחסית כדי לא ללכת לאיבוד ולשמור על תבנית התנועה. הכל התרחש בבת אחת. זיהיתי ירי מטווח קרוב על הטנקים. משמאלי טנק המג"ד נעצר וכעבור כמה שניות נדלק מאחור. המג"ד היה באמצע המשפט ברשת הקשר והשתתק לפתע כך סיפרו מאוחר יותר. אני  לא האזנתי לרשת הגדודית אבל ראיתי את הפגיעה שהדליקה את הטנק. אש אחזה בחלקו האחורי של טנק המג"ד. הטנק נפגע תוך כדי תנועה. לא זיהיתי מה ירו  עלינו. גם לא זיהיתי את אנשי הצוות שנחלצו מהטנק הבוער. בעודי מסתכל על הטנק הבוער אני מפנה ראשי ימינה לטנק המ"פ לראות מה הוא עושה ואם הוא שם לב כי טנק המג"ד נפגע ואולי גם המג"ד. באותן שניות לא ידעתי מה קרה לו. המרחקים בינינו היו קצרים כך שלא נדרש היה לדווח למ"פ בקשר. סובבתי את הראש ואני רואה שגם טנק המ"פ בוער. לא ראיתי את הפגיעה בו כי הסתכלתי לכוון טנק המג"ד וגם יריתי לחזית. גם כאן לא ראיתי את אנשי הצוות ולא ידעתי מה אירע להם. בנתיב ההתקדמות מצאתי עצמי קדימה לטנק המ"פ שנעצר. אני מזהה נותב שמתקרב לטנק שלי במהירות, הוא היה קרוב לפני הקרקע והגיע מכוון חצי ימין. לא יכולתי למנוע את הפגיעה. הפגיעה היתה בתחתית התובה בחלקו האחורי של הטנק ליד מיכל הדלק. הרגשתי את החבטה, לא ידעתי אם הצוות חש אותה. לא זיהיתי מה פגע בנו. עצרתי את הטנק והתכופפתי מעל הצריח לכוון החלק האחורי של הטנק לראות מה קרה. טנקים יכולים להתחיל לבעור באש קטנה ובבת אחת להידלק באבוקת אש עזה שתגרום לפיצוץ. הפגיעה  היתה בכוון מיכל הדלק ואולי גם הטנק שלי בוער מבלי שארגיש בכך. אני עם בגדים נוטפי שמן... צריך בכל זאת לא להתקרב לאש בוערת. לא זיהיתי אש ולא הרגשתי שנפגעה מערכת חיונית. הטנק נראה כשיר ללחימה למרות הפגיעה. נותרתי טנק בודד מושך אלי את כל האש הנוראית. שניה של התלבטות, קודם חילוץ נפגעים או קודם להמשיך ולהלחם. בכל ניתוח אירוע בבית ספר לקצינים מביאים דילמה כזו. אבל איפה אני ואיפה ניתוח אירוע. בחרתי להסתער לפני איתור נפגעים וחילוצם. ידעתי כי המטח השני של ה-ר.פי.ג. יהיה תוך שניות. צריך לזוז בכל מקרה מהמקום בו עצרתי את הטנק. בימים יותר רחוקים הרהרתי רבות בדילמה שעמדה לפני. היה לי נוח עם המחשבה שבעצם האינסטינקט שטופח על ידי מאות תרגולות הוא שדחף אותי להסתער. צוות בזוקה אש צעקתי בקול רם והטנק זינק קדימה. הוריתי לטען/קשר לטעון פגזים מהר ככל שיכול. יריתי כל כמה שניות פגז בהנמכה מקסימלית לכוון ממנו באו הנותבים שפגעו בנו. הנותבים באו מכוונים רבים, כל חזית הטנק ומצדדיו היתה שטופה בנותבים. הגעתי תוך מספר שניות למחפורות של החי"ר המצרי. סביבי רצו דמויות מכל מקום ואל כל מקום. צעקות, מהומת אלהים. כל המתחם יורק אש, לעולם לא אדע איזו היתה אש מצרית ואיזו אש היתה של כוחותינו. לפי צבע הנותבים אפשר לדעת אבל זה לא העסיק אותי. בדיעבד אני יודע כי המתחם המצרי היה פרוש גם לכוון צפון ומערב לצומת. כל הכלים של הגדוד היו תחת אש תופת ונלחמו על חייהם. האש גבתה קורבנות בלא להתחשב מהמיקום של כל כלי בכוח. אז בעוד הטנק דורס ורומס לא ידעתי מה שלמדתי אחרי המלחמה. נסעתי עם זחלי הטנק על המחפורות. ידעתי שאסור לעצור. פעלתי כנראה מתוך קהות חושים ובאינסטנקטיביות. בדרך נס לא נכנסתי עם הטנק לתעלת מים עמוקה שהיתה קרובה למסלול הנסיעה של הטנק. אף אחד לא נתן לי פקודה וגם לא דיווחתי לאף אחד מה קורה איתי ועם הצוות שלי. אני לא זוכר אם דיברתי עם אנשי הצוות, הייתי עסוק במלאכת ההרג וההישרדות. בטוח שנתתי פקודות לנהג. הזחלים של הטנק הפכו לנשק קטלני. הפגזים פגעו בחול כ- 20 מטר בחזית הטנק. היד לא הרפתה מבקר הצריח. יריתי לחזית ולצדדים. למרות שיריתי לטווחים של מטרים ספורים הרגשתי שאני נלחם נגד כל הצבא המצרי. הצוות פעל ביעילות מדהימה. אולי חש את המתרחש מחוץ לטנק והבין שזה קרב על חייהם. באחת חדרה בי ההכרה כי אני לבד בתוך המתחם המצרי. בכל זאת טוב שהצוות לא ידע ולא ראה. עד אותה שניה הייתי מן הסתם כאחוז תזזית. קשה לי להסביר זאת אחרת. אין אימון כזה ולא דומה לזה ואיש אינו מכין אותך למצב דמיוני שכזה. הטנק הופך לחיית מלחמה אימתנית, יורה ודורס, נע בזיגזג כדי לא להיפגע. מגוחך, הטווחים הם של מטרים ספורים, המצרים מסביבי ואני מקפיד על הזיגזג. הזיגזג נועד להרוס את המחפורות כך למדנו. אבל שם זה יכול היה להביא לפריסת זחל, אז לא חשבתי על זה. גם מיותר לשאול מה היה קורה אילו הטנק היה נתקע.  מאחורי הטנק כמה עשרות מטרים ואולי פחות מזה בוערים שני הטנקים של מפקדי. מיד לאחר היפגעות טנק המג"ד אני עונה בקשר לסמג"ד שנמצא מאחור כי המג"ד אינו יוכל לענות לו. וכנראה גם לא יוכל לענות בהמשך. מן הסתם הוא נפגע. לקריאתו של הסמג"ד הודעתי לו שגם מ"פ ג' אינו יכול לענות לו כי הטנק שלו נפגע. ביקשתי שיניחו לי לפקד על הטנק כי יורים עלי מטווחים קרובים. אני צריך לכוון את הנהג, לירות בתותח, לצודד את הצריח, לשמור על הכוון לראות שלא מטפסים חיילים מצריים על הטנק ובכלל הכי חשוב זה לא לעצור אפילו לשניה אחת. באמצעות המשבת שעל בקר הצריח ניטרלתי את ההדק של התותחן ויריתי בתותח בעצמי. לא היה על מה לכוון, היה צריך להנמיך ולירות. מה שיותר. לסנוור ולהמם את המצרים. כך עשיתי בעודי רומס עם השרשראות את השוחות של החי"ר המצרי. הן נראו לי ככתמים כהים ומוארכים על רקע החול הבהיר יותר.  לא יכולתי לראות אם היו חיילים בפנים או לא. אולי נטשו את המחפורות והם אלה שהתרוצצו כאחוזי תזזית מסביבי. יותר טוב שלא זיהיתי חיילים בשוחות, הרי זה אכזרי ועשיתי זאת רק משום שזאת מלחמה וניסו להשמיד אותי אחרי שפגעו בשני מפקדי. איני יודע במי ובכמה פגעתי. אש תופת, אויר מלא בנותבים, דמויות רצות לכל מקום ומכל מקום וטנק משתולל נחרתו בזכרוני. ירינו כמות גדולה של פגזים וסרטי מקלע. מזל שמילאנו את הטנק מעל הקיבולת התקנית, אבל באותם רגעים ושניות לא חשבתי על זה. ברגע מסויים אולי כאשר הבנתי מה קורה או אולי משום שהרגשתי שזה הרגע המתאים הוריתי לנהג לנוע לאחור וכיוונתי אותו בין שני הטנקים הבוערים. השתמשתי בהם כדי לאתר את כוון הנסיעה שלי. נעתי לאחור תוך ירי לכוון המצרים. כל כמה שניות יריתי מהתותח. אין לי מושג אם התותח תוכנן לקצב ירי כזה. בצריח עשן וריח של חומר הנפץ שבפגזים. התותחן מפעיל את המקלע. הטנק שלי עובר בין שני הטנקים הבוערים. טנקים של מפקדי. בטנק המ"פ הבעירה היתה חזקה יותר. שניהם יכלו כל רגע להתפוצץ ואני ביניהם, אולי 20 מטר מרחק מכל אחד. חזיון תעתועים כי חזרתי לתבנית המקורית, הלוואי. אבל בכל זאת כך עמדנו כמעט ברגע ההיפגעות. עצרתי לרגע מאחוריהם וחיפשתי אנשי צוות. לא חשבתי על זה שהאש של הטנקים הבוערים מאירה גם אותי. בטח שימשתי מטרה נאה. אני לא יכול לזכור את עוצמת הירי אלי ועלי בזמן שנעתי לאחור ועוד יותר כאשר עצרתי. לא התייחסתי לירי הזה. ואולי הירי נחלש כי פגעתי במי שאמור היה לירות לעברי ואולי גם אש הטנקים הבוערים שיבשה את מכשירי ראיית לילה של המצרים וכך היה זה מעשה נבון. נבון? רק אם ואילו הייתי חושב על כך. ואולי גם הירי של שאר הכוח שימש לי חיפוי מבלי שידעתי על כך. בטוח שלא היה חכם לעבור בין שני טנקים בוערים שיכלו להתפוצץ כל שניה. אז לא הייתי מודע לסכנה הזו. הנמכתי את הטורים של הטנק וצעקתי בעברית אולי מישהו ישמע. בזכרוני אני מושך איש צוות אל תוך הטנק. מעולם לא אימתתי את זה ואולי זכרוני מטעה אותי וזה לא היה כך. נדמה לי שכן. מישהו זיהה את טנק המג"ח מגיח מאי שם בחושך. חברתי לשאר הכח באיזור הצומת. אז לא חשבתי על כך אבל כנראה מישהו זיהה אותי ולמזלי לא ירו בי. זה יכול היה להיות אחרת, ובקלות. קבלת פנים לא נעימה אחרי ההחלצות. מאז סיום המלחמה כאשר הרהרתי בקורות אותה שעה היתה לי הרגשה לעיתים כי אני מתקשה להאמין לעצמי. לצערי אין לי את מי לשאול. האבסורד שמי שלא היה לא יוכל לדמיין את מה שהתרחש אבל גם מי שהיה שם אינו יכול לתאר את שאירע. נחלצתי מגיהנם ממש. בכל זאת כנראה מישהו היה צריך להחלץ ולנסות ולתאר ככל האפשר איך גיהנם נראה מבפנים. הוא נראה נורא ואיום, מאיים לבלוע אותך לקרבו. ומשהו על התרגולת של  "צוות בזוקה אש". אינספור פעמים תירגלנו אותה באימונים. די זילזלנו בה. מזמן אין בזוקות בצה"ל והתרגולת הזו לעיתים נראתה כאנכרוניסטית משהו. היא אחת הותיקות ואולי העתיקות שקיימות. מעולם לא העליתי בדעתי כי דווקא היא תציל את חיי וחיי שאר אנשי הצוות. האינסטינקט הראשוני הוא לנוע לאחור להתקפל ולנסות למצוא מחסה. אף פעם לא להישאר במקום בו  בניחותא ויש לו הרבה סיכוי לפגוע בך. מה גם שהירי הראשון פגע היטב בטנק. לכן, דווקא יש לפעול הפוך ולעשות את הבלתי צפוי ובטח במרחקים של עשרות מטרים, להסתער בכל מה שיש בטנק. צריך לפעול אינסטינקטיבית, להגיב תוך שניות, לא יותר. כדי לפעול מהר ובניגוד לדחף הראשוני יש לבצע אינסוף תרגולות. אחרי הלילה הזה כששיחזרתי אותו אינסוף פעמים אחרי המלחמה הבנתי כמה זה נכון. אני בטוח שזה לא נעים לעמוד מול טנק מסתער וזה גורם לפחד ושיתוק. אולי. אני גם יודע שבין התיאוריה למציאות יש פער עצום אבל בכל זאת זה פעל. יחד עם המזל.

בצומת החשוכה וספוגת הירי נותרנו מספר טנקים ומעט יותר נגמ"שים. ערן, סמ"פ ג', לוחם חרמ"ש, הורה לכולם לעבור לרשת הגדודית. נותרנו שרידים של שתי פלוגות יחד עם פלוגת מפקדה ולכן היתה זו פקודה חכמה שאיפשרה לשלוט בכלים. המפקדים הזדהו אחד אחד. לא נותר מי שיפקד על שרידי שתי הפלוגות. הטנק של קמב"ץ פלוגה א' קובי שוחט נפגע ויצא מכשירות כטנק לוחם אבל הצוות שבמזל לא נפגע המשיך להפעיל אותו. בגלל ההרכב המיוחד של גדוד הסיור שבו פלוגה היתה מעורבת טנקים ונגמ"שים, מפקד הפלוגה היה מ"פ טנקים וסגן מפקד הפלוגה היה מפקד חרמ"ש. ערן מעולם לא פיקד על טנקים. ראיתי עצמי כקצין שריון ותיק ומנוסה וחשתי שאני חייב לקחת אחריות לפחות על הטנקיסטים ולעזור לערן שהיה סמ"פ שלי בפלוגה ג' והיה המפקד הבכיר באותה שעה. דווקא במצב מסובך תחת אש עזה וללא פיקוד בכיר נדרשה פעולה מהירה של המפקדים הזוטרים. אף אחד לא שיחרר אותנו מאחריות. על זה חינכו אותנו  תמיד, מפקדים זוטרים מחליפים את המפקדים הבכירים יותר אם אלה נפגעים. כך עשינו . ערן ואנוכי פעלנו ביחד. ערן יצר את הקשר עם החטיבה ודיווח על מצבנו. הנגמ"שים בפיקודו המטירו אש עזה לכוון המתחם המצרי. הם לא נתנו לחי"ר המצרי להרים את הראש. הטנקים ניסו לנוע כל העת ולאתר מטרות  וירו לעברם. רוב המטרות היו קרוב לודאי שיחים שנראו מאיימים בחושך. אבל אסור היה לקחת סיכון. אני לא זוכר שזיהינו טנקי אויב או שפגענו במשהו משמעותי. יכולתי לראות את שרידי הטנקים של המג"ד  ושל המ"פ שלי בוערים במרחק לא רב מאיתנו.  טנק המג"ד היה השמאלי מבין השניים. החזקנו בצומת אולי חצי שעה ואולי גם שעה. היה שלב שבו לא יריתי ולא נעתי אלא הסתכלתי על הכוכבים לאתר את כוכב הצפון. היה לילה חשוך ובהיר. ידעתי כי לא נישאר בצומת זמן רב והכנתי עצמי לקראת תנועה. לא התקשיתי למצוא את כוכב הצפון וכדי לאמת זאת גם את חץ הצפון. בלילה יותר קל למצוא את הצפון בגלל הכוכבים. כך למדתי וכך עשיתי. את שירותי הצבאי התחלתי בפלוגת הסיור של חטיבה שבע. תוך שנה הספקתי לעבור קורס סיור וקורס משקי סיור בנוסף לטירונות. כנראה הטמעתי דברים בסיסיים. התמצאות לפי הכוכבים זה כל כך פשוט וכל כך עוזר כשזה נדרש. לעיתים, בגלל הסבובים של הצריח ותנועות הטנק המפקד עלול לאבד את הכוון מבלי שירגיש בכך. ידעתי זאת ולכן בדקתי את עצמי. טעות בהתמצאות בגלל איבוד הכוונים יכולה להיות הרת אסון. הרקע שלי מיחידת הסיור עזר בזה ואין לי ספק בכך. זיהיתי את הצירים והרגשתי בטוח בעצמי. חילופי האש העזים נמשכו ועם דמדומי הבוקר התחילו להישלח אלינו טילים נגד טנקים. הכוח שהיה מורכב מטנקים ונגמ"שים היו צפוף ויכול היה לשמש מטרה נוחה למשגרי הטילים. היה ברור שלא נוכל להישאר בצומת. בשלב הזה קיבלנו עזרה מהארטילריה שלנו שירתה אש על הצומת ומסביב לה כדי לא לתת לחי"ר המצרי להתקרב אלינו. אני חושב שערן ביקש את הארטילריה. יחד עם ערן הורינו לטנקים והנגמ"שים להסתדר זוגות זוגות בכל זוג טנק ונגמ"ש ולנוע חזרה לכוון התעלה על ציר "טרטור". הכוונה היתה שהנגמ"ש ייצר אש לכוון המתחם המצרי ויחפה על הטנק בן זוגו  מפגיעת חי"ר מצרי מטווחים קצרים. זכרתי שהתאג"ד נשאר שם ללא הגנה והיו לנו גם נפגעים רבים. פתאום כמעשה קסמים ירד ערפל סמיך וכיסה אותנו לגמרי. שאון הירי נחלש ונדם. לא ראינו מאומה אפילו ממטרים ספורים אבל גם לא נראינו. הערפל שימש לנו מחסה. עד היום אני רואה בערפל שעטף אותנו אצבע אלוהים. בלעדיו היינו נחשפים לאור הבוקר ואיתו למטחי הטילים נגד טנקים. התנועה לכוון התעלה נעשתה קשה יותר כי הציר היה מכוסה בערפל וגם לעלות עליו לא היה פשוט. הארטילריה שלנו ירתה על הצומת ומסביבה במגמה של הרחקת החי"ר המצרי הסמוך לצומת והקשתה עוד יותר על ההתמצאות. הציר לתעלה נרמס בגלל תנועת הטנקים עליו. למזלי הייתי מעודכן בכווני רוחות השמיים ועזרתי לכוון את הכלים הראשונים לציר. אחרי שהזוג הראשון זיהה את הציר שאר הזוגות נעו בעקבותיו. נשארתי יחד עם אחד הנגמ"שים אחרון בצומת והצטרפתי כמה מטרים אחרי הזוג האחרון שיצא לכוון התעלה. יחד איתי נע הנגמ"ש שהמטיר אש לאגפים וחיפה על הטנק שלי. התכנון כנראה היה מוצלח עובדה ששרידי הכוח הגיעו בשלום אל נקודת הריכוז שליד התעלה. מוכים וחבולים אבל עדיין כוח לוחם. כוח שנקלע למצב בלתי אפשרי שבו הפיקוד הבכיר בגדוד נפגע בבת אחת, המפקדים הזוטרים לא היו מעודכנים בפקודות ונקלעו ללחימה מול אויב שנערך מבעוד מועד ועתיר בכוח אש במרחק של עשרות מטרים. שרידי הגדוד החזיקו בצומת "טרטור-לקסיקון" שהיתה נקודת מפתח למרות האש העזה שהומטרה עליו ונסוג נסיגה מסודרת ומאובטחת לנקודת ריכוז להמשך הלחימה. אולי ניתן היה לנצל את אחיזתנו בצומת בצורה חכמה יותר אילו הפיקוד של החטיבה היה מעודכן במה שקורה איתנו. ראויה לציון העובדה כי למרות היפגעות הפיקוד הבכיר של הגדוד משך כל הקרב ניתנו פקודות בקשר, כל הכלים היו בשליטה, נפגעים חולצו טופלו והובלו אל התאג"ד. וכל הלוחמים בכל הכלים ביצעו את הפקודות באומץ ובמקצוענות.

ערפל סמיך ליווה אותנו עד הגיענו למקום בו התכנסנו בסמוך לרמפות. מכאן נענו לפנות בוקר אל הצומת ולכאן חזרנו שרידי הגדוד. לא היה זמן לחשוב על הלוחמים שלא חזרו איתנו. לא ידענו מה קורה מסביבנו, היכן כוחותינו והיכן המצרים. מה הם זוממים? הייתי משוכנע שאנחנו מכותרים ומנותקים משאר כוחותינו. התפניתי לרגע לחשוב על גורל מחלקתי. יצאנו 4 טנקים משטח ההיערכות והגענו ליעד שני טנקי בלבד. הטנק שלי ושל יורם שחזר לפקד על הטנק כשראייתו שבה אליו אחרי זמן קצר. עם הטנק של דני מזרחי ז"ל נותק הקשר לאחר שדיווח לי כי הטנק אינו סוחב במלוא כוחו ואינו עומד בקצב התנועה של הפלוגה. הוריתי לו לנוע בסוף הכוח. חשבתי כי בסוף הכוח נעים הכוחות שאינם לוחמים כמו חוליות טכניות ויחידות הרפואה. אם ייתקע הטנק בשטח שומם הוא יהיה חשוף לפגיעות קומנדו מצרי. דיווחתי למ"פ מספר פעמים כי הקשר איתו נותק. טנק נוסף היה של סמל המחלקה המקורי שלי. הוא היה קצין מילואים אך לא הכרתי אותו לפני כן. גם הקשר איתו נותק במהלך דממת הקשר שנגזרה עלינו. לימים נודע לי כי חלה תקלה בטנק והוא נטש אותו ועלה על טנק מסוג סנטוריון ולחם איתו עד העיר סואץ במסגרת כוח אחר. קצין אמיץ ומרשים. הסתכלתי סביבי, היינו ששה טנקים וכשמונה נגמ"שים. כוח שמסוגל לבצע פריצה באש אם יידרש אמרתי לעצמי. בלילה בטוח שאפשר ואולי גם ביום. ברור כי אם ייגזר עלינו לפרוץ לעבר כוחותינו נעשה את זה. אז לא ידעתי כמה צפוף היה בתאג"ד. הרופא ד"ר כצנלסון עם צוות החובשים לא הרימו את הראש. מספר הנפגעים היה רב. ייתכן והגיעו בדרך לא דרך גם נפגעים מיחידות אחרות. לא טרחתי לבדוק מלאים של דלק ותחמושת. בטנק שלי נשארה מנת תחמושת לא גדולה להמשך הלחימה למרות שיריתי מספר רב של פגזים. מן הסתם כך גם בכלים האחרים. למרות זאת ראוי לחסוך בתחמושת ולירות רק על מטרות בטוחות ושמאיימות עלינו. ניגשתי לקצין הסיוע הארטילרי, הסברתי לו את הערכת המצב שלי וביקשתיו לתכנן לווי של ארטילריה משלנו אם נצטרך לפרוץ מבעד לקוי המצרים ולחבור אל כוחותינו דרומית לנו. אחרי המלחמה הבנתי שהייתי תמים. לא היה שום סיכוי לכך ואסור היה לסמוך על זה. הערפל הסמיך שבחסותו עזבנו את הצומת החל להתפוגג. הסתכלתי על הסיפון וראיתי את זנב פגז ה- ר. פי. ג. מבצבץ בין שבכות מכסה המנוע. ביקשתי מאחד מלוחמי החרמ"ש לחלץ את זנב הפגז כי לא הכרתי את זה. התברר כי הפגז שפגע בי היה ממטול נ.ט. ר. פי. גי. שחדר את התובה, "קיבל" זוית כלפי מעלה ועבר מילימטרים ליד מיכל הדלק עד שתש כוחו ונתקע במכסה העליון של המנוע. אילו היה חודר את מיכל הדלק היה מפוצץ באחת את הטנק על הצוות שלנו. נס ממש. לקחתי את המשקפת וקירבתי אותה לעיני. כמנהגי, הסתכלתי סביבי וגם לאחור. הסוללה הגבוהה של התעלה מאחורי נראתה היטב. לפתע הבחנתי בצלליות של טנקים עומדים במפלס כלשהו ליד דופן התעלה במרחק של ק"מ מאיתנו. לא הסרתי את מבטי מהם, חששתי כי אלו טנקים מצריים שחצו את התעלה ונמצאים ביתרון גובה עלינו. אם אלה טנקי אויב אז העמדות שתפסו מוזרות לטעמי. הערפל שנותר מנע ממני לזהות את הטנקים הללו. הוריתי לטנקים לצודד לכוונם והודעתי לכולם לנצור את האש עד שאני אירה ראשון. ידעתי כי כוחות שלנו חוצים את התעלה. כך נאמר בפקודה ובתדריך. לא זכרתי אם ציינו שגם טנקים יהיו עם הכוחות הצולחים. ואולי אלה טנקים של הכוח הפורץ שהיה בשטח ההיערכות יחד איתנו. חיפשתי סימני היכר כדי שאוכל לזהות את הטנקים המאיימים. הצוותים היו בתאים שלהם מוכנים לירי. הערפל המשיך להתפוגג והראות איפשרה להבחין בצלליתם של הטנקים אך ללא הואיל. לאחר זמן קצר הצלחתי לזהות את אחורי הטנקים הכל כך מוכרים לי. לא חיכיתי שניה, זיהיתי את הפוטנציאל הנורא הטמון במצב הזה שבו רק פסע בין אסון הממשמש ובא. מיהרתי לצודד את הקנה לכוון מזרח והוריתי לכל הטנקים לעשות כמוני. כולם נשמעו לי מיידית. נשמתי לרווחה. פעם אחרי המלחמה הרהרתי אם גם שם בטנקים שממול היה מי שניסה בכל כוחו לזהות אותנו. כנראה שכן. באותו הרגע ידעתי כי יש כוחות נוספים של צה"ל בקרבה לנו. אין ניתוק ואין כיתור. עם אור הבוקר האירועים נמשכו בקצב מהיר למדי. ענן אבק הגיע מכוון צפון מזרח. שוב נדרכתי. מוזר חשבתי. מישהו מעז כך לנוע לאור היום חשוף, ללא תיאום איתנו. מי זה? זה טנק מג"ח, זיהיתי בבירור. אולי טנק בודד שריד ליחידה שנפגעה קשה חשבתי. הטנק התקרב, והגיע אלינו. מצריח הטנק יצא לתדהמתי מפקד החטיבה. הוא התיישב על סיפון הטנק חלץ נעליו ואיוורר את רגליו. לא הבנתי את הסיטואציה. ניגשתי אליו יחד עם עוד מפקדים. הוא סיפר כי כוחותינו שולטים במרחב  וכי כוחות צה"ל נמצאים מעבר לתעלה. הרגשתי הקלה עצומה. קודם כל יש מי שייקח אחריות ויותר מכך, סוף סוף נבין ונדע מה קורה סביבנו. אי הכרת תכנית הפעולה ומצב כוחותינו הוא מתכון בטוח לאסון כמו זה שכמעט התרחש לעת ערפילי הבוקר. שהינו במקומנו על לשעות הצהריים המוקדמות. יחד עם המח"ט נענו לכוון הצומת. שלדי הטנקים השרופים ליד הצומת נראו בבירור. היו אלה טנקים של גדוד שנע בשדרה אותה הובלנו בפריצה אל התעלה. כל אחד עמד בצורה מוזרה. קנה של האחד שמוט למטה מעל כנף הטנק והקנה של הטנק השרוף שלידו מופנה אל על כאילו אינו משלים עם אובדנו. הצלליות של הלילה הפכו לזוועה של היום. מה שנראה בצומת היה קרוב לכל אחד מאיתנו. התפרשנו על שטח נרחב. הייתי קרוב לכביש. מעבר לכביש נופפו לי חיילים בקריאות עזרה. ניגשתי אליהם עם הטנק. חציתי את הכביש והתקרבתי לתעלת מים שנחפרה כחלק מרשת התעלות של החווה הסינית. בתוך התעלה עמד נגמ"ש והצוות ביקשני לסייע בחילוצו. ניגשתי בנסיעה איטית לאחור עד שפת התעלה. יש להיזהר שהחול לא יישפך תחת משקל הטנק. יש לי מספיק שעות מדבר עם הטנקים. נזהרתי. סימנתי לצוות לחבר את הטנק לנגמ"ש שני כבלים. לא הייתי בטוח שהטנק יצליח למשוך את הנגמ"ש החוצה. אולי נזדקק לטנק נוסף, אבל קודם כדאי לנסות. כהרגלי, צפיתי מסביבי והתמקדתי במיוחד בכוון האויב מאתמול. לא ידעתי אם עודנו מחופר. בעודנו מסיימים לחבר את הכבלים הטנק הזדעזע. כנף הטנק נעקרה ממקומה והועפה אל החול. כל ציוד הנהג שבתא הזווד התפזר לכל עבר. הבנתי מייד. מישהו ירה עלינו מאחור ופגע בכנף. במלחמה החושים מתחדדים, כנראה תותח נגד טנקים. לא חיכיתי. סימנתי לצוות הנגמ"ש להתרחק מהנגמ"ש. נסעתי כחצי מטר לאחור, הטנק קיבל שיפוע קל לכוון התעלה. הוריתי לנהג ללחוץ גז ולזנק קדימה בבת אחת. הטנק נהם וזינק. הכבלים נקרעו ונגררו מאחורי הטנק. הצוות בתעלה היה מוגן ולא נשקף לו איום כלשהו. נעמדתי מאחורי שיח גדול כי השטח היה שטוח ללא קיפלי קרקע. לידי, עמד הטנק של יורם.  1/א שלי האמיץ הנאמן.  מעט הכלים שנותרו מהגדוד היו מפוזרים על שטח נרחב. מאחורינו ובאלכסון עמד הנגמ"ש של הסמ"פ. לא הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות במקום בו היינו. לא נערכנו בתבנית כלשהי וכל כלי תפס זוית אחרת במקום בו הוא נמצא. המתנתי לפקודה הרי המח"ט היה איתנו. ואולי לא? אולי השאיר אותנו ומיהר לחזית אחרת? שוב אנחנו ללא פקודה ברורה מבלי שנדע מה קורה מסביב?. שנינו, הטנק של יורם והטנק שלי הסתתרנו מאחורי שיח עבות מוסתרים מכוון החווה הסינית. שיח כמחסה? כשאין ברירה אחרת זה יותר מכלום הרהרתי. חוץ מזה, פגז שיפלס דרכו מבעד לשיח יאבד את האנרגיה שלו כך חשבתי לעצמי. המלחמה ממשיכה וצריך לשים לב. לצפות ולנסות לאתר אויב. הכי גרוע זה להיות מופתע. בטחתי ביכולתי המקצועית כמפקד וכטנקיסט. ללא התראה וכמעט כרגיל הופיע האויב מהכוון הבלתי צפוי. שני מטוסים מצריים חגו מעלינו ביעף זיהוי. הרמתי את המקלע בקו הכי ישר האפשרי והתחלתי לירות. כל הכלים זיהו את המטוסים וירו כמוני. צריך לירות למעלה ולא לרדוף באש אחר המטוס כך התרגולת. הירי נועד להרחיק את המטוס מהטנק ולהפריע לטייס לכוון את אש התותחים שלו או את שיגור הרקטות. אחד המטוסים שבר זוית והחל לצלול לעבר הטנקים של יורם ושלי. אני צופה במטוס הצולל ורואה בבירור את שחרור הרקטות. מעוף הרקטות יכול להטעות, בהתחלה הן עפות כמעט בקו ישר ולפתע שוברות וצוללות בזוית חדה למטרה. אני עם ראש בחוץ והצוות אינו יודע מאומה. התלבטתי לשניה. אם לנוע לאחור או לסמוך על הטייס המצרי שיחטיא אותנו. אני זוכר את המחשבה המצמררת הזו גם היום. החלטתי לא לזוז וסימנתי ליורם שאני נשאר במקומי. יורם בחר כמוני לא לזוז.  צללתי לתוך הטנק לתפוס מחסה. הצצתי מבעד לצריח מה קורה. הרקטות פגעו בחול כ- 20 מטרים מאחורי, ואולי פחות, בדיוק בקו התנועה שלי לאחור אילו הייתי נע עם הטנק. אולי הטייס חישב את התנועה שלי? אני חושב שפשוט החטיא למזלי. בשלב הזה התפניתי לספר לצוות מה אירע והתנצלתי בפניהם כי לא שיתפתי אותם ב-"דילמת המפקד" והשארתי זאת לעצמי. רק כדי להשלים, מהמטוס השני, זה שלא ריקט פרץ עשן לבן, תוצאה של ירי ממספר רב של מקלעים בו זמנית. המטוס נכנס לסחרור והתרסק לא רחוק מאיתנו. הספקתי עוד ללוות את המטוס ששיגר את הרקטות עד שנעלם. חששתי שינסה לעשות יעף שני ולתקן את ההחטאה הראשונה.  כנראה ראה מה גורלו של הטייס בן זוגו ונרתע. חזרנו בשלישית אל כוון התעלה. איני זוכר אם לקחתי פסק זמן למחשבה אודות הסכנות שנחלצתי מהן יחד עם אנשי הצוות שלי משך 16 השעות האחרונות.  הסתכלתי לאחור והבחנתי בכבלים הנגררים אחרי הטנק זכר לנסיון חילוץ הנגמ"ש. הוא נשכח ממני לחלוטין אולי משום שבאמת לא נשקפה לאנשי הצוות כל סכנה. העפתי מבט אל הצומת שלא היתה רחוקה מאיתנו. צומת המוות.

   

מצטרפים לגדוד 79

בשעות אחה"צ התחלנו בתנועה דרומה דרך ציר "נחלה". שוב, לא ידעתי לאן ולצורך מה. התרגלתי לזה. אני חושב שהמח"ט נתן את הפקודה. נענו בשדרה ללא סדר מסויים תוך ערבוב בין הנגמ"שים לטנקים. נדמה לי שמי שהוביל את השדרה היה הסמג"ד או ערן. הייתי בין הראשונים בשדרה. בעוברנו ליד זחל"ם פגוע של צה"ל ומסביבו גופות לוחמים קיבלתי פקודה לעצור ולהעמיס את הגופות על הטנק. עצרתי את הטנק. המראה היה מזעזע. מוטב לא לתארו במילים, אולי גם אי אפשר. הרגשתי שהפעם לראשונה, לא אעמוד במשימה. עמדתי כמאובן והסתכלתי. ראיתי את המחזה הנורא ולא קלטתי. הרגשתי כי תהום פעורה ביני לנגמ"ש המרוסק. לא יכולתי לבצע מה שהוטל עלי ולא ידעתי גם איך להודיע זאת. גם להמשיך בתנועה ולהתעלם לא הייתי מסוגל. רגע ראשון של חוסר אונים. הרגשתי שאני כורע תחת משקולת ענקית. אולי רגע של חולשה או עייפות מהאירועים הקודמים. לחצתי על המע"ד (מערכת יד) התקשרתי למי שפקד עלי והודעתי שתי מילים בלבד "לא יכול". המילים היחידות שיצאו לי. היתה שתיקה שנמשכה כמה שניות עד שקיבלתי הוראה להמשיך בתנועה. הרגשתי נורא. להשאיר את הגופות חשופות לעין זו פגיעה קשה בערכי הלחימה. לאסוף אותן צריך תעצומות נפש שלא היו ברשותי באותם רגעים. המחשבה הזו לא הרפתה ממני והרגשתי מובס. הייתי צריך לפחות לנסות ולכסות אותן. כנראה שגם את זה לא הייתי מסוגל. הגענו ל-"לקקן", המעוז שנצפה מהגבעות עליהן עמדנו רק אתמול בשטח ההערכות. כאילו עברו יובלות מאז. בסך הכל עברו כ- 24 שעות מאז גלשנו מהגבעות אל אותו ליל גיהנום. הגענו דרומית ל-"לקקן" לפנות ערב ממש לפני רדת החשיכה. ראיתי שם שדרת טנקים עומדת. חיפשתי את המפקד. הראו לי את טנק המפקד, עליתי אליו והצגתי עצמי לפני המג"ד. שאלתיו אם אפשר להצטרף אליו עם חמישה טנקים. אולי השאלה הכי טפשית שיכלה להישאל. התשובה שקיבלתי היתה כי אני מכפיל כמעט את הגדוד. רק מאוחר יותר למדתי את ההיסטוריה של הגדוד שנכתש עד דק בלחימה. התברר לי כי הצטרפתי לגדוד 79, גדוד שבו שירתתי בשירות הסדיר ואליו הצטרפתי גם בששת הימים כאשר הפלוגה שבה לחמתי נותקה מהגדוד באיזור פיתחת רפיח. משהו סימלי ? ייתכן. המג"ד שאל אותי אם חסר לי משהו. עניתי שחסרה לי מפת קוד, כמה סימלי שרק המפה חסרה לי. עד כה הסתמכתי על ההיכרות שלי עם איזור הלחימה ועל זה שעיינתי במפות של אחרים. המג"ד הוציא מפה מהטנק ונתן לי. סוף סוף קיבלתי מפת קוד. המפה היתה עטופה בניילון ומוכנה לשימוש מיידי. מהתחלת המלחמה אני ללא מפה. לא יכולתי לעקוב אחרי הודעות בקשר ל-נ.צ. שניתנו בקודים לפי המפה. אספתי את צוותי הטנקים. הם התרכזו ליד הטנק שלי ללא הכנף. לפחות היה קל לזהות את הטנק חשבתי לעצמי. הכנף החסרה גרמה שהטנק יפזר גרגירי חול מאחריו. אמרתי לצוותים כי אנו מצטרפים כפלוגה לגדוד, אני אהיה המ"פ וכולנו ביחד צריכים לנקום את דמם של אלה שאינם איתנו. הסתכלתי על האנשים. כולם מפוייחים, זיפי זקן צימחו על פניהם. רובם היו גם לבושים ברישול. ביקשתים לנסות ולהתלבש כראוי לחיילים. טוב שלא ראיתי איך אני נראה. מוגזם חשבתי אחרי שניה קלה, אין צורך בתרגילי מנהיגות. העברתי לכולם ולא רק למפקדי הטנקים את התדר הפלוגתי ואת אות הקריאה בקשר. היינו פלוגה ח' – פלוגת "חורף". ביקשתי מכולם לרשום את התדר של הגדוד ואת האות בו הוא נקרא. הנה אמרתי להם אני מפיק לקחים, כל אחד חייב שיידע את התדרים ואותות הקריאה האלה אם יזדקק להם. כולם רשמו. התנענו את הטנקים והצטרפנו לשדרה משמאל לפלוגה א של הגדוד. הטנק שלי היה ראשון בשדרה היכן שטנק המ"פ עומד. מעולם לא שימשתי כמ"פ וגם לא היה לי נסיון בזה חשבתי לעצמי ברגע של הרהור. אני לוקח אחריות כבדה כלפי כולם, הצבא והחיילים כאחד. אבל הרגשתי שאני מוכן לקחת אחריות זו. הייתי הקצין הכי ותיק ולכן גם הכי מנוסה. ראיתי איך המפקדים פועלים בעת קרב וחשבתי שאוכל לעשות זאת גם כן. הלילה החשיך. היינו בתבנית של חניון לילה ולא היה צריך לנוע מחדש. לאחר רדת החשיכה הצטרפה הפלוגה השלישית, פלוגה ז' לחניון. הפלוגה היתה בעיצומה של לחימה בחווה הסינית בעת שאני הצטרפתי לגדוד. ערכתי היכרות עם רמי המ"פ. היינו שלושה מ"פים ומג"ד. סמג"ד לא היה וכנראה לא היה צריך. הגדוד היה בסד"כ מוקטן בלאו הכי. נכנסנו לשיגרת חניון לילה על כל המשתמע מכך. הטריד אותי מלאי התחמושת והדלק. לא ניתן היה לחמש או לתדלק, מן הסתם הצירים אינם פתוחים לרכב רך. קבעתי איש צוות ער בכל טנק. הוריתי לא לכבות מכשירי קשר ולטעון את הטנק מדי פעם. תמיד יכולה להיות אפשרות שהחניון יותקף ונצטרך לנוע במהירות ולכן כדאי שמכשירי הקשר יישארו פתוחים ויאפשרו לי לשמור על קשר עם הפלוגה בכל מצב. על אף העייפות הרבה שהייתי שרוי בה שמרתי על  דריכות ועירנות. ערכתי ביקורות על ידי קריאה בקול מטנק לטנק. אני לא זוכר מתי אבל בשלב מסויים מישהו עידכן אותי שפלוגת חורף המקורית היתה בגדוד והושמדה. לפני כן הוחלפו בה שלושה מ"פים שנהרגו ואילו אני המ"פ הרביעי שמחייה את הפלוגה. ההיסטוריה העצובה של הפלוגה לא עודדה אותי. אני זוכר שהסיפור הטריד אותי. החלטתי שאני אשנה את אות הקריאה מ-"חורף" ל-"חורש". מי שיקרא לי ישמע את הכינוי החדש. כך עשיתי ולמען האמת זה הצליח. כעבור יום ומאוחר יותר בהמשך המלחמה נודענו כפלוגת "חורש". ניסיתי לנםנם וכנראה לא הצלחתי בכך במיוחד. נים ולא נים כמו שזה קורה כנראה גם למפקדים אחרים.

 

בחזרה לחווה הסינית

בערך בחצות הזעיק אותי השומר, המג"ד קורא לך. ניגשתי לטנק המג"ד שעמד סמוך אלי בראש הטור. הוא תידרך אותי והורה לי להצטרף לחניון לילה של גדוד אחר מהחטיבה צפונית לציר טרטור, קרוב לבתי המשאבות של החווה הסינית. באיזור היה גדוד של טנקי שלל שהיו עם תותח בעל קוטר קטן והתעורר חשש כי לא יוכלו לחדור את שריון הטנקים מצריים אם אלה יתקפו את החניון. משימתנו היתה לתגבר את הגדוד הזה. הערתי את אנשי הצוות, נתתי פקודה קצרה והתחלנו בתנועה. צוותי הטנקים היו מתוחים כנראה ולא היה קושי להעירם ולהתחיל לנוע. הבהרתי לכל הצוותים בבירור את המשימה. נעתי בראש הפלוגה המוקטנת. הגעתי לציר "נחלה" ופניתי שמאלה. המשכתי עד העיקול כלפי מזרח. הגעתי לעיקול אבל הבחנתי שהציר ממשיך צפונה ליד העיקול. לא זכרתי ציר כזה במפה. טעיתי? אולי אני בפאתי יעד מצרי? תמיד הסכנה נראית מוחשית אם משהו אינו לפי התכנון. עצרתי את הטנקים. ירדתי ונעתי רגלית כדי לבחון את הציר המוזר. באור הירח החלש יכולתי להבחין בעקבות של טנקים. מי אלה? מתי נעו שם? לא ידעתי. התרחקתי מהשדרה שנעצרה בחשיכה. האזנתי בשקט אולי אשמע קולות אנשים. דממה מוחלטת. חזרתי אל הטנק שלי. נעתי על הציר הימני יותר, על ציר "טרטור" ולפני הצומת פניתי צפון מזרח. פעם רביעית אני על ציר "טרטור" ביממה האחרונה. חברתי בקשר לגדוד טנקי השלל. בלילה קיימת סכנה רבה של ירי הדדי בין כוחותינו. אסור שאני אפתיע את המג"ד, צריך לתת לו זמן להודיע לכל הטנקים שלו על בואנו. הוא כיוון אותי במדוייק אליו לפי הרעש שעשינו. הגעתי. לא הצטערתי כי בדקתי את הציר רגלית. ככה עושה דווקא סייר מאומן. מאוחר יותר הבנתי כי הציר ה-"חדש" נוצר כאשר טנקים נעו סמוך לסוללה במקום לנוע על כביש התעלה. גם טנקים של פלוגה א' של גדוד הסיור נעה שם וחזרה על עקבותיה אחרי שלא הבחינו בעיקול של ציר "טרטור". היינו ממש בקו האש מול המצרים. שוב כמקובל נעמדנו בשתי שדרות קצרות והוריתי כי בכל טנק יהיה שני שומרים בעמדות בצריח. רציתי שכל הטנקים יהיו בטווח ראייה ממני. יש להבטיח עירנות ודריכות מירבית. ידעתי כמה אנשי הצוות זקוקים לשינה ולמנוחה. תמיד זו דילמה של מפקדים. אם יהיה שומר אחד יש סכנה שיירדם ולא יהיה עירני, אם יוצבו שני שומרים הצוות לא יזכה למנוחה. מה עדיף? תמיד קודם לשמור, המנוחה תהיה מאוחר יותר אם תהיה. הרגשתי מותש וסחוט. האחריות ומה שעברתי עשו את שלהם. עליתי על טנק המג"ד כדי לערוך היכרות ולערוך תיאומים בינינו איך נפעל אם נותקף. מחזה סוריאליסטי, לוחצים יד על צריח של טנק שלל בחושך מוחלט במרחב שורץ אויב. גם זה קורה במלחמה. היה לי ברור כי במקרה ותהיה התקפת טנקים על החניון גדוד טנקי השלל ינוע במהירות ויתרחק מהמקום. אנחנו נצטרך להתמודד עם הטנקים המצריים. אם תהיה התקפת חי"ר נפעל במשותף. הכל היה ברור חוץ מזה שלא ידעתי איך נראה השטח. ובייחוד היכן מתחילות התעלות של החווה. חזרתי לטנק. מצאתי את כל אנשי הצוות ישנים. הסתובבתי לאחור וראיתי את שני השומרים ניצבים בצריח של הטנק שמאחורי. הודעתי להם שאני יורד לערוך ביקורת שמירה. רציתי לעורר את עצמי. בחלק מהטנקים היה שומר אחד. הסכמתי בתנאי שיהא זה מפקד הטנק. חזרתי לצריח של הטנק שלי. ההסתובבות העירה אותי. החלטתי לתת לאנשי הצוות לנוח ואני אשמור במקומם. לא בטוח שהייתי נרדם במקום שבו שהינו מה גם שתקיפת שריון מצרי היתה יותר מאפשרית. אני זוכר שהרהרתי שאם יתפתח קרב שריון בשריון אני שוב עלול להימצא בנחיתות בגלל העדר אמצעי ראיית לילה. הסתכלתי על המתלה של זרקאור הקסנון. הוא כבר לא היה. חזרתי לקרב הבלימה ב- 14/10 בו חטפתי פגז של טנק מצרי בדיוק בזרקאור. הוא כנראה הסיט את הפגז והציל את חיי. מה שנשאר ממנו זה שרידי הרפלקטור. השלכתי אותו לחולות. היום אני מצטער שלא שמרתיו למזכרת. הגיע לו. הסתכלתי לטנק מאחורי, מאחורי הצריח היה תלוי הזרקאור. תמיד חששנו להשתמש בו כי הוא היווה מטרה מצויינת ברגע שהאיר. גם צריך להיות מאומן לאתר טנק בעמדה אפילו אם הוא רק במרחק מאות מטרים. ירדתי מהרעיון. אולי תאורה מהארטילריה תסייע לי אם אזדקק. לא בטוח שהייתי מקבל את הסיוע. הסתכלתי סביב בחשיכה. אינסטינקטיבית מסתכל לכל הכוונים. ככה תדרכתי את כל הצוותים. תמיד האויב יגיע ממקום שלא מצפים. כרגיל, להסתכל עמוק אל תוך החושך, לנסות להבחין בצלליות להאזין לחושך, להתרגל לקולות הרקע ולשים לב אם אין משהו שמחייב דריכות עליונה. שוב מחשבות הטרידו אותי. אם יגיעו טנקים מצריים, כמה יהיו? פלוגה ח' בפיקודי מונה 5 טנקים בלבד. איני יודע דבר על כוחות שכנים שיוכלו להתערב אם אזדקק לכך. איך אזהה את טנקי השלל שנמצאים איתי בחניון לילה ברגע שיתפזרו? למרות שסיכמתי עם המג"ד שלהם את ציר התנועה. מנסיוני אני יודע שתכניות משתבשות ומאלתרים תכנית חלופית. מסובך. בכלל, חבירת לילה לחניון בשטח עוין זה מסובך. מסובך עשרת מונים להצטרף לחניון של טנקי שלל בעלי הצללית האופיינית לטנקים הרוסיים. לפחות בזה הצלחתי. בקלות אפשר ללכת לאיבוד ולעלות על המתחמים המצריים. אם ואילו משחקים אצלי בערבוביה. האם אני פוחד? אולי חושש. אני בסך הכל עשרים וארבע שעות אחרי שטבחו בנו בצומת הסמוכה. הטנקים הפגועים עדיין שם. אולי גם גופתו של המג"ד הרהרתי. גם שם לא ידעתי וכמוני קצינים זוטרים אחרים את הפקודה ומה משימותיהם של כוחות שכנים. היה יכול להיגמר באסון גדול יותר. הלקח המר הזה הטריד אותי. זה צה"ל? נזכרתי ביציאה החפוזה. חוסרים בתחמושת, בזווד, ובנשק אישי. איך קורה דבר כזה?. למרות מלחמה עיקשת ברצון לישון אני בולש בחשיכה, מצמיד משקפת ומסתכל היטב. מסתכל על השומרים בטנקים שמאחורי. מסתכל על טנקי השלל, לומד את צלליתם המדוייקת. אולי אצטרך לזהות אותם בחושך אם ניתקל בטנקים מצריים. הם נראים כמו שהכרתים מלפני המלחמה. בכלל, אני לא מבין מה הם עושים כאן בגיזרה. לפי מיטב ידיעתי אלו טנקים אמפיביים ואולי תיכננו להנחית אותם מכוון האגם המר הגדול שליד "לקקן". לא היה לי מושג. אולי במצוקת השריון הכניסו אותם לפעולה. בטוח שהימצאותם כאן זו לא בשורה גדולה. אני מאבטח את החניון שלהם. יותר נכון היה לו הם לא היו כאן לידי, הם פגיעים יותר  מטנקי המג"ח ואפשר בקלות להסתבך בנפגעים ובפעולות חילוץ מסובכות. הם גם יכולים בקלות להיפגע מאש כוחותינו כאשר לא יזהו אותם. איני מוריד את המשקפת מצוארי. היא מצרך יקר ונדיר. לחלק מהטנקים אין משקפות והם משולים לעוורים. גם ביום וגם בלילה.

 

פלוגה ח' מכה את השריון המצרי

קרב שריון בשריון נגד חטיבה 25 המצרית

קוראים לי בקשר. אני מזהה לפי הקוד את קצין האג"ם של החטיבה, הוא קורא לי בתדר של הפלוגה. אני עונה לו שאני שומע אותו היטב והוא מורה לי לעזוב את החניון ולנוע במהירות ל-"לקקן" לפגוש אותו. בטח משהו דחוף חשבתי לעצמי. קראתי למג"ד טנקי השלל ותדרכתי אותו כי אני עוזב את החניון תוך ציון של כוון התנועה שלי ושמירת קשר עד שהפלוגה תתרחק מהחניון. המצרים מאזינים אבל לפחות אבטיח לעצמי שהחניון לא יפתח עלי באש. פקדתי על כולם להניע מנועים. כולם זינקו לתאיהם. המפקדים הודיעו לי שהם מוכנים לתנועה. אחד אחד לפי הסדר. הייתי גאה בהם. ללא תוספות, בהתאם לנוהל, הודעה קצרה כראוי ליחידה צבאית. בטח שמחו כמוני לעזוב את המקום שהיה כל כך קרוב לצומת המוות. גדוד הסיור חי וקיים. נעתי ראשון לכוון ציר "טירטור". עליתי על הציר ונעתי מערבה לכוון נחלה. החושך פינה מקומו לדמדומים ראשונים ולא היה קשה לנווט. תיכננתי להגיע ל-"לקקן" על ציר "נחלה". התקרבתי לציר תוך כדי שאני מזהה אבק רב. עצרתי כי המחזה שראיתי הסיט אותי לרגע ממהלך הענינים. טור ארוך של טנקים עומד על ציר "נחלה" וממתין. אני נעתי בניגוד לכוון התנועה של הטור. הבנתי מייד כי הכוח ממתין לחצייה של התעלה. מזל שלא הגעתי אליהם בעת שראשוני הטנקים הצולחים היו בתנועה. יכול היה להיות לא נעים. הסתכלתי וחששתי מהצפיפות שלהם. מוזר, אם המצרים יזהו הם יוכלו לתקוף מהאויר כוח טנקים גדול. על ציר "נחלה" אין כמעט אפשרות לתמרן. משני צדדיו ביצות. המשכתי לנוע בזהירות בשולי הציר. צה"ל חוזר לעצמו הרהרתי וביקשתי ממפקדי הטנקים האחרים להתעלם ממה שהם רואים. חשתי התרוממות רוח. בסך הכל עשרים וארבע שעות מהקרב הנוראי בצומת "טרטור-לקסיקון". צה"ל הולך להכריע את המלחמה.

המשכתי לנוע בזהירות והודעתי לקצין האג"ם כי אני נע לאט בתוקף הנסיבות. אילו היו מתדרכים אותי לנוע על כביש התעלה הייתי נע מהר יותר בהרבה. האמת שחשבתי על זה אבל לא היה לי מושג אם הוא פתוח לתנועה ולא היה לי חשק להסתבך. ג'יפ חסם את התנועה, הוא נעמד באמצע הציר. כעסתי, ירדתי מהטנק, מנוע הג'יפ עבד, שילבתי הילוך והוא החליק לצד הציר ונתקע בחול או בביצה. לא היה איכפת לי. עליתי לטנק שלי והתמקמתי בצריח. המשכתי להתקדם. אני מזהה דמויות שרועות על הציר. עצרתי ודוממתי מנוע. אנשי צוות שכבו לנוח לצד הטנק, על הציר חשופים לדריסה. צעקתי עליהם כמו שלא צעקתי מעודי. יש לי קול חזק. שמתי לב כי בטנקים השכנים אנשים הציצו מהצריחים. הצוות הלא אחראי עלה על הטנק שלו. אם לא הייתי נעצר הייתי דורס אותם. מזל גדול. אני מכריח עצמי לשמור על עירנות ודריכות למרות העייפות. האחריות מחייבת. מה גם שמרגע שקצין האג"ם הזעיק אותי אני בפתחה של משימה חדשה. המשכתי בתנועה והגברתי אותה כשהתרחקתי מטור הטנקים. הגעתי ל-"לקקן". היה בוקר ראשון. עצרתי את הטנק ואחרי יתר הטנקים. אני מרגיש טפיחה על הכתף. הגבתי בבהלה. שמעתי קול מרגיע בעברית  ושאלתי מה קרה. הוא ענה לי כי נרדמתי בעמידה בצריח הטנק. כנראה הרשיתי לעצמי לעשות זאת במקום בטוח יחסית. קצין האג"ם הציג עצמו לפני. הוצאנו מפות וקיבלתי ממנו פקודה לתפוס עמדות תצפית כלפי דרום במרחק של כ- 5 ק"מ דרומית ממעוז "לקקן". הוא תדרך אותי כי חטיבה מצרית החלה לנוע מכוון הארמיה השלישית צפונה במגמה לנתק את ראש הגשר ותפקידי להתריע ולהוות חסימה ברגע שאזהה אותה. המעוז שלשפת האגם המר היה המרכז הלוגיסטי של כוחות הפריצה אל התעלה. שם ריכזו את התחמושת והדלק שהגיעו מן הסתם על גבי זחל"מים או נגמ"שים. למרות שבטנקים של הפלוגה היו חוסרים גדולים של דלק ותחמושת הורה לי קצין האג"ם לנוע במהירות לאיזור התצפית. הודעתי לצוותים מה המשימה ונמנעתי לציין את המקום המדוייק ממנו נערוך את התצפית. היה ברור לי כי המצרים מאזינים לרשת הקשר ולא רציתי להקל עליהם. פרשתי את מפת הקוד שקיבלתי מהמג"ד על צריח הטנק וסימנתי את המקום אליו היינו צריכים להגיע. על המפה השטח נראה מישורי למדי. בטח אמצא שם כמה עמדות סבירות לטנקים חשבתי. אחרי כמה קילומטרם הוריתי לנהג לרדת מהכביש שמאלה. סימנתי לפלוגה להתפרש בתפזורת. לא רציתי שיהיו בקו אחד. לא בשדרה ולא בקו. הטנקים נעצרו וקיבלו אישור לדומם מנועים. הוריתי לכל טנק להציב שומר שיהיה גם תצפיתן. אני עצרתי במרכז הכוח בשורה הראשונה. יש אפשרות למנוחה הגונה לצוותי הטנקים המותשים. כל מפקד טנק אירגן את השמירה והתצפית. הוריתי לצוותים לבדוק את הטנקים ולערוך טיפול אחרי תנועה. אסור להזניח את הטנק. נשמור על הטנק והוא ישמור עלינו. החשיבות של הטיפולים היתה ברורה לצוותים. הם ראו טנקים שנתקעים במקום הכי גרוע ללא יכולת להחלץ כי הזחל נפרש. הטיפול ערך זמן קצר והצוותים תפסו מנוחה על סיפון הטנק. היה בוקר צונן של אוקטובר במדבר והטמפרטורה היתה נעימה. היה קריר וסיפון הטנק היה חם מחום המנוע. הרהרתי על המסלול שעברנו. הכל היה מהר כל כך וקצב האירועים היה בלתי נתפס. כל אירוע זה חיים ומוות. כל לחימה זה פגיעה או היפגעות. מי שמקצוען יותר מנצח. צריך גם מזל. מי שמחושל יותר ובעל כושר אישי ללחום ללא הפוגה הוא ישרוד. בטח המצרים מותשים כמונו חשבתי לעצמי. אולי יותר כי הטנקים שלהם הרבה פחות נוחים מהטנקים שלנו. הם צפופים ונוקשים. מערכת הזחלים של הטנקים הרוסיים היא ללא קפיצים ובולמי זעזועים. התנועה קשה ולא נעימה. בטח אנשי הצוות שלהם מותשים יותר מאיתנו התעודדתי. מצד שני היו להם יותר טנקים מאשר לנו ותיתכן תחלופה בין הכוחות הלוחמים. עזבתי את זה. זה לא ישנה כי אנחנו צריכים להיות במיטבנו כל הזמן. בעוד אני מהרהר וצופה לצדדים וגם לאחור כהרגלי צדו את עיני נקודות נעות באופק מעל האגם המר. זיהיתי מייד. מטוסי אוייב בתנועה לתקיפה. הנתיב שלהם בדיוק מעלינו. מזל ביש. אם המצרים רצו לקלקל את הבוקר אז זה הצליח להם. לא סביר שיודעים עלינו. אנחנו לא המטרה שלהם אבל זה יכול להיות בונוס רציני עבורם אם יפגעו בנו.  לא חיכיתי שניה אחת. שמתי לב כי רוב הצוותים שרועים על סיפון הטנקים וישנים. לפני שנכנסתי לצריח אחזתי במקלע ויריתי צרורות מעל הטנקים. צרורות ארוכים להעיר את הצוותים ולהכניסם לכוננות. אין זמן, המטוסים מתקרבים במהירות. כולם קפצו לצריחים. הוריתי להניע מנועים ולא לזוז. אסור לעשות אבק ולהזדהות. מטוסים מזהים את כוון התנועה של האבק ומכוונים לקצה שם נמצא הטנק. כולם כיוונו את המקלעים כלפי מעלה. המטוסים התקרבו במהירות. כבר יכולתי לזהות איזה סוג הם. הודעתי ברשת החטיבתית כי מטוסים מצריים בתנועה מזרחה. הם עברו מעלינו. חיכיתי שיעשו יעף זיהוי ויצללו לרקט אותנו. אבל לא, הם המשיכו בטיסה מזרחה. בטח מחכה להם מטרה מוגדרת. לימים נודע לי כי מטרתם של המטוסים היתה הארטילריה הכבדה שתפסה עמדות מאחור. הארטילריה ספגה אבידות כבדות בנפש ובכלים. כנראה שלמרות ההתרעה שלי הם הופתעו. נתתי פקודה לתנועה, זזנו כמה מאות מטרים ונשארנו בכוננות לקבל את פני המטוסים בדרכם חזרה. אם זיהו אותנו בדרכם מזרחה בטח יחזרו אלינו ולא יחמיצו את ההזדמנות להשלים את המשימה. אולי לא ימצאו אותנו כי זזנו ממקומנו. חיכינו להם עם המקלעים מכוונים. כולם עשו ניסוי כלים ובדקו שהמקלעים כשירים לירי. לא זיהינו את המטוסים חוזרים וכעבור כחצי שעה הוריתי על רגיעה. מסתבר שבלי להרגיש מלאי המים אזל. מפקדי הטנקים דיווחו כי המים אזלו והצוותים צמאים. רק זה חסר כעת, קשה להתמודד עם צמא. הדיווחים החזירו אותי למלחמת ששת הימים. גם אז היו חסרו מים. זכרתי איך הלכתי יחד עם המ"פ למכוניות מצריות נטושות או פגועות לחפש ג'ריקנים מלאים במים. לא מצאנו. איני זוכר איך זה הסתיים אבל מצוקת המים נחרתה היטב בזכרוני. ידעתי שאסור להשאיר את צוותי הטנקים צמאים. הרי מחכה לנו קרב שריון בשריון. בקרב כזה הצריח מתמלא עשן מהירי. העשן נשאב מחוץ לצריח, האויר חם ומצמיא. החלטתי שבעיה כזו היא פגיעה חמורה בכשירות המבצעית של הפלוגה ויצרתי קשר עם קצין האג"ם. העברתי לו בקצרה את הבעיה והוא הודיעני שיטפל בעניין. ביקשתיו לעשות זאת בדחיפות כי אין לדעת מתי נכנס לקרב שמחכה לנו. כעבור זמן קצר הבחנתי ברכב מתקרב. זיהיתי אותו כרכב שלנו שמגיע מאיזור "לקקן". הרכב היה נ.נ. שהגיע עם ג'ריקנים של מים. הוריתי לטנק שליד הכביש לכוון את הרכב ולעבור בין הטנקים ולחלק את הנוזל היקר. התברר לי כי המים האלה היו מי חירום של פלוגת הרפואה. טיפולו המסור של קצין האג"ם. הרכב התרחק בחזרה. במוחי עלה רעיון, הנעתי את הטנק והוריתי לכל שאר הטנקים להישאר במקומם. נעתי לאורך ולרוחב, ועשיתי במתכוון עקבות. אם יהיו עקבות רבים זה יקשה על מטוסים לזהות את הטנקים חשבתי. אם יש מעט עקבות תמיד במקום שהעקבות מסתיימות ניצב הטנק. לקח אישי ממטוסי הבוקר וממטוסי החווה הסינית בבוקר ה- 16/10/73. הזכרתי לקצין האג"ם את מצוקת הדלק ויותר מכך את מצוקת התחמושת ולא שכחתי להודות לו על המים היקרים שהעביר אלינו. בבטן הטנקים נותרו מעט פגזים לאחר ליל הקרב בצומת "טרטור-לקסיקון" וזה הטריד אותי מאד. לא רק שהיו מעט פגזים חסרו לנו במיוחד פגזים חודרי שריון שמיועדים לקרב שריון בשריון. לקראת צהריים קיבלתי הודעה שפלוגה א' מהגדוד החדש שלנו תחליף אותנו כדי שנוכל לצאת להתארגנות. כשהגיעו כעבור זמן קצר, עידכנתי את המ"פ של הפלוגה המחליפה ונתתי פקודה להתארגן מיידית לתזוזה. צריך להזדרז כי בכל רגע יכולים לקרוא לנו חזרה לעמדות. נענו במהירות לכוון "לקקן". סוף סוף תנועה מנהלתית אפילו קצרה, אין אויב על הציר. בכל זאת אני ממשיך לסרוק את השטח מימיני ומשמאלי. הוריתי לטנק האחרון לסרוק גם מאחורי השדרה. תרגולת שהיא פרי הלקחים שהפקנו מהקרבות הקודמים. תחפש את האויב בכל הכוונים ותקשה עליו להפתיע אותך. כך נהגנו. הודעתי לצוותים כי אנו ניגשים לחמש ולתדלק את הטנקים. עשינו זאת במקביל, חלק מהטנקים חימשו וחלק תידלקו בו זמנית. צריך לשהות במקום כזה מה שפחות זמן. ריכוז לוגיסטי כזה הוא יעד לארטילריה ולתקיפות מטוסים. כל תקיפה כזו יכולה לשבש את ההתארגנות של הפלוגה במקרה הטוב ולהיגמר באסון במקרה הגרוע. טנקים ללא תחמושת או ללא דלק למעשה מושבתים מלחימה. טנקים רבים נפגעו ויש לשמר את כושר הלחימה של הטנקים שנשארו. צריך לעשות הכל כדי להקל על מאמץ הלחימה. ארגזי התחמושת היו מסומנים עם כתובות באנגלית. הם הגיעו מארה"ב או מאירופה היישר לשדה הקרב. היה צריך לתרגם לחלק מהצוותים איזה סוגי תחמושת יש בארגזים. ידעתי שאנו מיועדים לנהל קרב שריון בשריון ולכן הוריתי לתת עדיפות לפגזים חודרי שריון שהם מדוייקים וחודרים את הטנקים המצריים. ליתר בטחון חימשנו גם פגזים עם מטען חלול שהם בעלי כושר חדירה רב יותר אך פחות מדוייקים במרחקים גדולים ופגזי מעיך שיתרונם הוא במעוף הבליסטי שלהם אך עוד פחות מדוייקים משני הסוגים האחרים. לא ידעתי איזה טנקים נפגוש ובאיזה מקום חששתי שנתקשה לחדור את השריון של הטנקים החדישים מדגם 62T. ארגזי התחמושת היו קשורים בשני פסי מתכת לכל ארגז. היו אלה פסי פלדה כנראה ומאד התקשינו לקרוע אותם בעזרת מוט המתכת שבזווד הטנק. מגזרי תייל לא היו וגם לא בטוח שהיו חותכים את פסי המתכת האלה. אחזנו במוט שניים ביחד בכל כוחנו עד שקרענו את פס המתכת. בכל ארגז שני פגזים ולכן עבודת הטעינה היתה קשה ומתישה. היכן כל אותם צוותים שהטנקים או הנגמ"שים שלהם נפגעו? מדוע אין צוותים שיסייעו לחמש במהירות ויכשירו את הטנקים מהר ככל האפשר ללחימה? לא חייבים להיות דווקא שיריונאים, ולמה אין מגזריים שמסוגלים לחתוך את הפסים ללא מאמץ? ידעתי שאלה שאלות צודקות אך ללא תשובות. איש לא נתן דעתו על כך שצוותי הטנקים היו יכולים לנוח אפילו זמן קצר בזמן שאחרים היו יכולים לסייע בהעמסת התחמושת. צה"ל במיטבו, אמרנו כבר. מתסכל עוד יותר איש לא חשב שמגזרי תייל פשוטים יכולים להיות אמצעי לחימה כי יכלו לקצר את זמן ההתחמשות. העמסת הפגזים התנהלה בכבדות. כל פגז שוקל בין 25 ל- 30 ק"ג ויש להניחו על סיפון הטנק ומשם להכניסו לצריח ולנעול אותו במקומו. בסך הכל יש מקום לכ- 60 פגזים בבטן הטנק. אסור לטעון תחמושת מעבר לקיבולת של תאי האיחסון שבצריח. הטנקים היו עם מעט תחמושת אחרי הקרב בצומת. בשלב מסויים העברנו תחמושת מטנקים שנותרו עם מלאי גדול יותר לטנקים שנשארו עם מעט פגזים. אצלי בטנק היו פחות מרבע מהפגזים לפני שהוספתי מטנקים אחרים. בקרב על הצומת יריתי את רוב התחמושת. צוות שסיים עזר לצוות אחר. מהבחינה הזו היתה אחוות לוחמים בין הצוותים ציינתי לעצמי. תוך כדי החימוש הסתכלתי על התנהגות הצוותים. האחווה ואיכפתיות היתה חשובה לי. אחוות לוחמים משמעותה מורל יחידה. ידעתי שזה חשוב. חשוב שבעתיים לאחר מה שעברו לוחמי הפלוגה, כולל אני. מורל ירוד פוגע קשה בנחישות של הלחימה. אסור שזה יקרה. הפלוגה היא שריד לגדוד הסיור אבל שריד שלוחם ונוקם את היפגעות החברים שנשארו מאחור. גדוד הסיור היה מצוייד בטנקים חדישים משום שהאמינו ביכולת המקצועית שלו. עד כה לא איכזבנו, כך אני חש. הרגשתי כי אני מ"פ כבר תקופה ארוכה. בסך הכל חלפו 24 שעות מאז הודעתי לצוותים שאני אהיה המפקד של הפלוגה. מפקדי הטנקים והצוותים קיבלו את מרותי ולא עירערו על מעמדי כמפקדם. זה הקל עלי מאד. היינו לקראת סיום החימוש ונערכנו לתנועה דרומה. העמסת סרטי הפעולה למקלעים ותחמושת לעוזים היתה מהירה ולא עיכבה אותנו. בשלב הזה הוריתי לכל טנק שסיים לחמש ולתדלק להתרחק ממצבור התחמושת והדלק כדי לא להיות חשוף להפגזה או לתקיפה אוירית. נערכנו בשדרה לקראת התחלת התנועה דרומה. נעמדתי בראש השדרה. עוד אנחנו בסיום ההתארגנות אני קולט הודעה ממ"פ א' לקצין האג"ם כי הא מזהה את הכוח המצרי ופותח באש מטווחים רחוקים. נכנסנו לכוננות והוריתי על סיום ההתארגנות. כל הטנקים הצליחו לתדלק וכמעט סיימו את החימוש. רווח לי. המצרים הגיעו בזמן  מבחינת פלוגה ח'. נעתי בשדרה לכוון עמדות התצפית ששהינו בשעות לפני הצהריים. לא חיכיתי לפקודה, הודעתי לקצין האג"ם שאני בתנועה דרומה והוא איחל לי בהצלחה. המצרים אינם טפשים חשבתי תוך כדי התנועה. הם הגיעו בדיוק כשהשמש תסנוור אותנו. בכוונה? אם כן אז זה מעשה טקטי חכם. נצטרך לפעול בצמדים כשטנק אחד מתקן לטנק אחר. מצב כזה מקטין את כוח האש של היחידה משום שרק מחצית מהטנקים יורים בו זמנית. נתתי פקודת התראה ברוח זו. מ"פ א' הודיע כי פגע כבר בארבע טנקי אויב. שמחתי לשמוע ודיווחתי לשאר הטנקים מה קורה ואת ההצלחה של פלוגה א'. הודעה זו נסכה בנו בטחון. קצין האג"ם קורא לי. פקודות שמגיעות ישירות לרמת הפלוגה ממטה החטיבה הן חריגות. בדרך כלל כשמתרחש אירוע מסוכן או חריג מתקיימת תקשורת כזו. עניתי מייד. קצין האג"ם הודיע לי כי פלוגה א' קצרה בתחמושת ועלי להתפרש במקומה. פלוגה ח' עם חמישה טנקים תבלום חטיבה מצרית? כתצפית זה בסדר אבל לחסום חטיבה נשמע לא סביר. אם יצליחו המצרים לעבור אותנו הם יוכלו לנתק את הכוחות שלנו בגדה המערבית. הבנתי את חשיבות המשימה שלנו. ידעתי כי היא בעדיפות גבוהה גם בפיקוד בכיר. סמכתי על הטנקיסטים של הפלוגה. החלטתי לעודד את הצוותים והזכרתי להם כי גדוד סיור 87 חי וקיים. אנחנו נוכיח את זה. התקרבתי לאיזור התצפית. מ"פ א' עידכן אותי ותיאמנו את תפיסת הגיזרה על ידי הפלוגה שלי. הרגשתי את כובד האחריות. כבר בדרך חשבתי על תכנית הפרישה של הפלוגה. הכרתי את תא השטח ושמתי לב כשיצאנו מהשטח כי הכביש קצת מתעקל ויש לידו התרוממות חולית. חשבתי כי בראש וראשונה אני חייב להבטיח שלא ינסו לפרוץ על הכביש. התנועה על הכביש מהירה, הוא קרוב לאגם המר ובחיפוי כבד אולי ינסו לפרוץ דרכו גם אם נפגע בטנקים אחדים. הוריתי לרמי זיו ז"ל ולטנק נוסף להמתין מאחורי העיקול והחולית, שאר שלושת הטנקים התפרשנו מזרחית לכביש במרחק גדול אחד מהשני. המרחק הגדול היה משום שזה הבטיח אותנו ממטוסים, מארטילריה ואיפשר לטנקים לסייע בתיקונים אחד לשני. צפיתי לכוון המצרים. ראיתי ענן אבק ענק ותו לא. הצבתי את עצמי בין הטנקים שעל הכביש לבין הטנקים שנפרשו מזרחית לכביש. משמאלי כרגיל נעמד יורם פרוינדליך ז"ל מפקד הטנק שטעה בדרכו והצטרף אלי. תמיד לידי, אמיץ ומקצוען. לא הצלחתי לראות את הטנקים המצריים שנפגעו על ידי פלוגה א' אבל סמכתי על דווח המ"פ. הנה על זה לא חשבתי אמרתי לעצמי, בחסות האבק הם יוכלו להתקרב מבלי שאני אהיה מסוגל לזהות את מבנה התנועה שלהם. אבק ושמש מסנוורת הם מתכון בדוק לצרות. החלטתי לעשות מעשה. אם האבק מפריע לי שיפריע גם להם. אולי אוכל להרוויח זמן, השמש תשקע קצת והירי יהיה יעיל יותר. הוריתי לאחד הטנקים לנוע לרוחב גיזרת הפלוגה ולהעלות אבק. רעיון מקורי. אולי יאומץ כתרגולת. עלה אבק רב מתנועת הטנק. הוריתי לו לחזור לעמדה שלו ולהמתין שהאבק יתפזר. נעתי עם הטנק קדימה עד שיכולתי לראות מבעד לאבק. ככל שהאבק שקע חזרתי לאחור. המצרים נעצרו כך היה נדמה לי. לא רע, ציינתי לעצמי. נתתי פקודת אש. שמתי לב כי כמעט כל הטנקים החטיאו. הסיוט של כל מפקד. כשזה קורה בתרגיל זה בזיון, בקרב זה התאבדות. לא חיכיתי והוריתי לכולם לערוך איפוס קרבי על שילדה שהיתה מונחת אי שם. עצרנו את הירי וכולם ביצעו זאת. היתה זו פקודה מכרעת, כי אחריה התחילו להיפגע הטנקים המצריים. איפוס קרבי זו טכניקה שלומדים למצבי חירום. בדרך כלל לא מקדישים לה תרגולות מרובות כי השימוש בה נדיר. בשטחי האימונים קיימות מטרות שאליהן מכוונים ועושים את תיאום הכוונות. בעוד חילופי הירי בעיצומם הוריתי למפקדי הטנקים להחליף עמדות בתדירות גבוהה. עמדות ממש לא היו והשטח היה מישורי למדי. אסור להישאר זמן רב בעמדות כי זה מאפשר לכוון ולתקן את הירי אחר החטאה. זיהיתי מספר טנקים מצריים שנעו על הכביש לכוון צפון. הם היו שבעה או שמונה טנקים שנעו במהירות. עדכנתי את רמי זיו. ברגע מסויים הוריתי לו לצאת ולפתוח בירי. הזכרתי לו ולכולנו כי לטנקים המצריים יש מייצב ירי והם יכולים לכוון תוך כדי תנועה. עברו מספר דקות והטור המצרי עלה באש. תוצאות מגע האש הראשון עם הטנקים שעל הכביש נסך בי בטחון רב. הוריתי לשני הטנקים להתפרש קרוב לכביש ולסייע בירי על הכוח המצרי מדרום לנו. שלושה טנקים מצריים פרצו בדהרה בקו ישר אלינו. ממש מול הטנק שלי. נתתי להם להתקרב אבל לפתע שוב נזכרתי כי לטנקים חדישים אלה יש מייצב תותח המאפשר להם לכוון תוך כדי תנועה.נתתי לצוות פקודת אש. הטנק הראשון עלה באש. שני הטנקים האחרים הושמדו על ידי הטנקים השכנים. כוח הטנקים המצרים התפרש מולנו בטווח של כ- 3 ק"מ. הנהג מודיע לי כי פגז נחת לפנינו. כנראה שהיתי במקומי יותר מדי זמן. אצל כולם הקפדתי שיחליפו מקומות כל הזמן, לעצמי כנראה נתתי הנחה. נתתי לנהג פקודה לנוע אחורה ולשבור חזק שמאלה. היה ברור לי כי פגז השני יפגע בי אם אשאר במקומי. הסתכלתי במשקפת שכרגיל לא משה ממני. אני בוחן את הכוח המצרי, מסתכל לצדדים מתוך הרגל. זיהיתי רכב משוריין קטן יותר מהטנקים נע ביניהם. הכרתי אותם מהקרב מול תעוז "טלביזיה". היו אלה כלי רכב משוריינים נושאי טילים נגד טנקים. הם ניסו להתקרב בחסות הטנקים המצריים. בטח התכוונו לצאת לפנים ולכוון. הזהרתי את הפלוגה על הימצאות נושאי טילים נגד טנקים. כל מי שמזהה טיל במעופו נותן התראה לכולם ומציין את מעוף הטיל. תרגולת שפותחה במהלך ימי הקרבות והוכיחה עצמה. היו מטרות רבות שהתפרשו מולנו. למדנו בקורסים שונים נושא של העדפת מטרות. קודם טנקים ואחר כך תותחים נגד טנקים אבל מה עם נושאי טילים שנעים עם הטנקים? גם אלה וגם אלה מסוכנים. אנו מעטים ואין מקום לאיגוף או לתמרון. ביקשתי סיוע ארטילרי. הודעתי לקצין האג"ם כי אני צריך דחוף אש ארטילרית נגד הכוח המצרי. הוא העלה את מפקד הסיוע החטיבתי על רשת הקשר של הפלוגה. מעשה רב תושייה שעזר לי רבות. מפקד הסיוע החטיבתי ניסה לסייע ככל יכולתו. לא הסכמתי לציין בפניו את מקומי. חששתי מהאזנה. לא היה זה חכם מצידי בלשון המעטה כי בלאו הכי המצרים ראו אותנו ואת האבק שעשינו. מכל מקום, הובלתי אותו על גבי המפה למקום נפילת פגזי הארטילריה שאני מבקש. מפקד הסיוע קישר אותי עם סוללת הארטילריה. הודעתי להם כי אני קצין שריון שמטווח אותם. הודעה זו נועדה בעיקר כדי למנוע אי הבנות ולאפשר לפעול בנוהל שונה מאשר טיווח רגיל. למזלי, באימון ההקמה של הגדוד היה שיעור בטיווח ארטילריה. הקשבתי היטב לשיעור. השתתפתי בתירגול ושלטתי במה שלימדו. הנה כעת, אני צריך את החומר כדי להיטיב להילחם. מפקד הסוללה הודיע לי שראשון נורה. המתנתי לנפילה. שמתי לב כי זה לוקח הרבה זמן, בטח התותחים נמצאים רחוק ממני. הבחנתי בנפילת הפגז. ערכתי תיקון לפגז השני והוא נפל קרוב יותר והשלישי ממש בין הטנקים המצריים. אש לתכלית הודעתי לסוללת התותחים. התחילו נפילות בקצב מהיר. השטח שוב התכסה בענני אבק. שיצרו הפגזים. בעת הטיווח קרא לי המח"ט ישירות. עניתי לו והוספתי דיווח קצר. הוא הודיע לי כי חטיבה נוספת תגיע ממזרח ותצטרף לקרב. בעודי עוקב אחרי נפילות פגזי הארטילריה אני מזהה נפילת פגז בכוון חצי שמאל ממני ואין לי ספק שהירי בוצע מכוון צפון מזרח. הבנתי כי פגז זה היה ירי מכוחותינו. רק זה חסר לי, בחזית המצרים ומאחור טנקים של צה"ל. ביקשתי מהטען/קשר שיעביר במהירות את התדר במכשיר הקשר לרשת חירום שכל הטנקים מחוברים אליה. ההאזנה לרשת זו היא ברמת הממ"ים. זוהי רשת חירום שהאזנתי לה בעת הקרב על צומת "טרטור-לקסיקון" – צומת המוות. כל קריאה בה מקפיצה את מי שמאזין. קראתי ברשת החירום. לשמחתי ענו לי מייד. הודעתי על קיומי והיכן אני נמצא כדי שיוכלו לאתר אותי. לחטוף ירי עלינו מטנקים שלנו מסוכן יותר מארטילריה מצרית. לימים התבררו לי כמה דברים. האחד כי היקצו לי תחמושת חופשית למרות מחסור חמור בתחמושת בגלל חשיבות הקרב שניהלנו וכן שהסוללה שקיבלנו ירתה מקצה הטווח שלה, היחידה המצרית שפגענו בה היתה גדוד סיור של חטיבה 25 המצרית, המג"ד נהרג בהתחלה (כנראה מהפגיעות של פלוגה א') ושהמצרים נטשו את נושאי הטילים נגד הטנקים והשאירו כמה מהם כשלל לצה"ל. ביחס לכוחותינו, התברר כי הגדוד הצפוני בחטיבה שממזרח לנו תפס עמדות כאלה שהפלוגה הצפונית ביותר בגדוד זה אכן סיכנה אותנו כי היתה בזוית חדה מאחורינו. מדהים עוד יותר שהם לא ידעו על קיומנו עד שקראתי להם. מזל. פלוגה א' חוזרת. הצעתי שיתפרשו ממזרח לי ואני אהיה אחראי לכביש ומערבה לו בין הכביש לאגם המר. אז לא ידעתי שהשטח היה ממוקש על ידי כוחותינו. המח"ט מודיע לי כי הוא מצטרף עם הטנק שלו לירי וכי הוא מבקש שאכוון אותו לעמדת ירי. מצב מוזר, המח"ט מפקד עלי ובו זמנית אני מפקד עליו. מנהל את האש של הטנק שלו. הגדרתי לו את גיזרת הירי עבורו. בינתיים בערו כ- 20 טנקים לפחות ואולי יותר. היו דמדומי ערב. החטיבה שהגיעה ממזרח גלשה מהגבעות דרומית מזרחית לנו. הם פגעו וזינבו בשריון המצרי. חטיבה 25 המצרית חדלה להתקיים. אני מעריך כי גדוד 79 השמיד כ- 25 טנקים מתוכם פלוגה ח' כ 15 – 17 טנקים מצריים ועוד כמה נושאי טילי נ.ט., מעטים מול רבים ויכולנו להם. עם ערב התעצמה בעירת הטנקים המצריים. ריכזתי את הפלוגה על הכביש לחסימה לפי הוראת המח"ט. אם ינסו לפרוץ בשטח הפתוח נוכל לטפל בהם גם ממקומנו. בלילה יש לצופף ולהגן על עצמנו בעיקר מפני חי"ר מצרי. המח"ט שאל אותי אם אני מעוניין לתגבר עצמי במחלקת חי"ר. לא הבנתי את השאלה אבל הודעתי שבוודאי שכן. הגיעו שני זחל"מים עם לוחמים. פיקד עליהם קצין שאיני יודע עד היום אם הוא צעיר או מבוגר, פשוט היה חושך ולא יכולתי לראות. היה לו בזחל"ם אוצר יקר ערך בדמות מגבר אור כוכבים. מכשיר שאילו היה לנו אותו היה יכול להציל חיים. לקחתי אותו כלא מאמין שאני מחזיק בו. הסתכלתי מסביב. הכל היה רגוע. החזרתי באי חשק את מגבר אור הכוכבים למפקד הזחל"ם. הטנקים המצריים מתפוצצים. לא תמיד הם נדלקו לאחר הפגיעה. אלה שנלחמו בנו התפוצצו היטב. לפתע רעש ירי של פגז טנק. נכנסתי לדריכות. מה לירי כזה בלילה? מי זה? השתררה דממה. המח"ט בקשר ושואל מה זה היה. לא ידעתי בדיוק מה להשיב לו. שיערתי כי זה היה פגז שנפלט לאחר שהתבשל בתותח של טנק מצרי שבער. אולי. ואולי נפלט למישהו אחר, לך תדע. קצת מוזר, ירי כבד של טנקים כמו שהיה בעת הקרב של אחה"צ נשמע טבעי אבל ירי בודד מקפיץ את כולם. מוזרה המלחמה לפעמים. המח"ט שלחם יחד איתנו התקרב עם הטנק שלו וערך קבוצת פקודות בקרבת הטנק שלי. הוא קרא לי להצטרף. הפקדתי את התצפית הלילית בידי סגני. פעם ראשונה אני בקבוצת פקודות עם מפקד החטיבה. מזל שלא ראיתי איך אני נראה, אבל למען האמת כולם לא נראו בחליפות מחויטות. הייתי עדיין עם הבגדים ספוגי השמן. זה חוסר אחריות מצידי אבל אולי לא היה מתי להחליף בגדים. 17/10 בערב, יצאנו לפני 48 שעות לערך מ-"כישוף". נראה שעבר נצח נצחים מאז. אני חושב שהתבגרנו בשנים רבות במרוצת השעות האלה. אני לא יכול להיזכר מתי אכלנו ומתי רחצנו פנים. אף אחד לא חשב על זה. נדמה לי שמישהו פתח מנת קרב בעת שהיינו באבטחת הכביש בערב שלאחר הקרב. לא בטוח שאכלתי משהו. הייתי זקוק למנוחה אבל לא הרגשתי בכך. אני זוכר ששתיתי הרבה, גם בזמן הקרב וגם אחריו. כמה חשובים המים כשנזקקים להם.  איני זוכר גם כי הרהרתי במשהו יוצא דופן. העסיק אותי מאד גורלו של אחי הצעיר. שנלחם ברמת הגולן. הוא היה מפקד מחלקה, קצין צעיר בחטיבה 7. חששתי לשאול ולא התעניינתי מה קרה לחטיבה זו. אחרי המלחמה נודע לי כי הוא נפצע ואושפז בבית החולים בצפת. קבוצת הפקודות התפזרה ואנחנו נשארים באבטחה. הוריתי להיכנס לשיגרת חניון לילה ומייד לטפל בטנקים. ריכזתי את הדיווח על כמות הפגזים ומצב הדלק. תמיד רציתי להיות מוכן למצב שבו יזעיקו אותנו בבהילות. זה קרה יותר מפעם אחת. מאוחר יותר החליפו אותנו טנקים אחרים באבטחת הציר. עידכנתי את המפקד של הצנחנים והוריתי למפקדי הטנקים לנוע אחרי לחניון לילה עם כל הגדוד קצת צפונית למקום שעמדנו בו. כמה קרוב התנהל הקרב ל-"לקקן" חשבתי. ב-"לקקן" היו באותה עת עשרות אנשים וכמות רבה של תחמושת ודלק. כמה מסוכנת היתה ההתקפה המצרית ואיזו אחריות הוטלה עלינו לבלום אותה. פלוגה ח' עמדה לבד מול המצרים בפרק זמן משמעותי. נלחמנו כמו שלימדו אותנו. טנקיסטים ומפקדים למופת. הלילה איפשר מנוחה יחסית אחרי שחימשנו ותדלקנו את הטנקים. כרגיל, הוריתי לצוותים לבדוק את מערכת הזחלים, את שמן המנוע ולגרז במקומות שדורשים גריז. לא ממש היה צריך להזכיר לצוותים לעזות זאת. לפעמים בגלל העייפות היה צריך לכל היותר לתת תזכורת קצרה. תמיד יש להקפיד ולטפל בטנק. צריך לזכור כי את הדרך למערכה הטנק נסע על שרשראות מבאר שבע. טנקים לא בנויים לכך ויש להקפיד שבעתיים על בקרה מתאימה. בכלל טנק זו מערכת נשק מורכבת וכל מכסת שעות מנוע היא נזקקת לטיפול ברמת סדנה. הטיפול נועד להחזיר את הטנק לכשירות מבצעית לאחר שחיקת מערכות שונות. לאחר סיום הטיפול שלא ארך זמן רב התארגנו בשמירה ואיפשרתי לצוותים לנוח. אני התייצבתי אצל המג"ד לעידכונים ולתדריך לקראת המשך הלחימה. על סיפון טנק המג"ד נפגשתי עם שני המ"פים האחרים בגדוד. היינו אמורים להשאר במרחב שבין "לקקן" לחווה הסינית לאבטח את ראש הגשר. פלוגה ח' קיבלה משימה להמשיך ולאבטח כלפי דרום היכן שהשתתפה בקרב השריון בשריון. ההנחייה היתה לתת לצוותי הטנקים מנוחה ככל האפשר. גם אנחנו, המפקדים היינו זקוקים למנוחה הגונה. כל מי שלא שמר ישן על סיפון הטנק או בתוכו, היכן שהרגיש נוח יותר. ידעתי כי הסיפון החם מחום המנוע יתקרר בעוד זמן מה אבל נאסר איסור חמור לרדת מהטנקים ולישון לידם. אסונות רבים התרחשו כאשר טנקים החלו לנוע בתרגילי לילה ודרסו אנשי צוות שישנו ליד הטנק. הצוותים נשמעו לי וחשתי כי הם סומכים עלי. עליתי על הטנק שלי והסתכלתי לתוך הלילה. מימיני עמדה פלוגה א' שלחמה איתי מול החטיבה המצרית. גם שם הצוותים סיימו את הטיפול בטנקים והשתרעו לנוח. לחמנו יחד, סדירים ומילואימניקים משתי יחידות שונות שמעולם לא נפגשו עד המלחמה כאילו התאמנו יחדיו אימונים רבים. המ"פים קיבלו אותי מייד כאחד משלהם, אני במילואים והם בקבע. לא נדרש כל תיאום בינינו, הבנו האחד את השני היטב. הרהרתי במה שעברנו. למלחמה קצב משלה. חשתי היטב כי נותרו מעט טנקים בחזית. בגדה המערבית פועלים כבר כמעט יומיים כוחות מהאוגדה. לא נמסר לנו מידע מה קורה אבל משמועות הבנתי שהולך די בסדר. ניסיתי לנמנם. הסיפון היה תפוס על ידי אנשי הצוות. בצריח עמד השומר. נכנסתי לתוך הטנק, פרשתי שמיכה וניסיתי לתמרן עצמי בין ארגזי התחמושת שמתחת לתותח. הזכרתי לשומר כי יעיר אותי על כל דבר חשוד. שלא ירחם עלי כי זה בנפשנו. הוא סיפר לי כי הצוות התארגן לשמירה בלעדי. אני חייב מנוחה כך הם החליטו ולקחו על עצמם את השמירה. חשבתי שזה לא הוגן והודעתי לו כי יעירו אותי מתי שתורי יגיע. בלאו הכי הנחתי כי אתעורר מפעם לפעם ואבדוק מה קורה.  אני לא זוכר מתי נרדמתי, זה גם לא חשוב. אני גם לא זוכר שקמתי ויצאתי מהצריח לבדוק שמירה. לא מתאים לי אבל כנראה העייפות גברה על שיקול הדעת. אסור שזה יקרה אבל מלחמה בעצמה היא דבר שאסור יקרה אבל זה קרה. אולי הרשיתי לעצמי לנהוג כך אחרי שידעתי כי אני נמצא בחבורת לוחמים אמיצה. חבורה שהוכיחה עצמה בנתיב הקרבות שעברנו יחד, ואני זכיתי לפקד עליה. כזו היתה פלוגה ח' מגדוד 79. מתוקה היתה השינה באותו הלילה.

 

הכותרת

תמו להן ארבעים ושמונה שעות שחלפו באוקטובר 1973. הן התחילו בנקודת ההיערכות החטיבתית על גבעות "כישוף" והסתיימו בחניון הלילה של גדוד 79 ליד "לקקן". הן התחילו עבורי כמ"מ אחד של גנשין (פלוגה ג') המשיכו כמ"פ חורף בגדוד 79 והסתיימו כמ"פ חורש בגדוד. הן התחילו כשאני מאזין לרשת הפלוגתית ולערוץ החירום והסתיימו כשאני מאזין לרשת הגדודית. לאותן ארבעים ושמונה שעות אפשר היה לתת כותרת שתהיה בערך כך – מסע לגיהנם ולחזרה, או מצומת המוות אל המשך הלחימה. היו אלה ארבעים ושמונה שעות שבמהלכן הייתי בגיהנם וחזרתי, ראיתי אותו מבפנים, מתוך תוכו המבעבע, והיו אלה ארבעים ושמונה שעות שבמהלן זכיתי לפקד על פלוגה ח' הנפלאה בקרב מופתי שבו הוספנו נדבך לתפארת מורשת גדוד סיור 87 כאשר מנענו יחד עם פלוגה א' מגדוד 79 מחטיבה מצרית להגיע אל ראש הגשר מכוון דרום. היו אלה שעות של שפל וגיאות, שעות שבהן צריך לתת את כל מה שיש בך כדי לנצח. אתה חייב לנצח גם את עצמך, לגבור על העייפות, על הפחד, לשמש כמנהיג וגם לגבור על האוייב שקם להרגך. אין מי שינצח במקומך. אין מי שימלא את השורות המדולדלות. היו אלה גם שעות שבהן תוך שניות אתה הופך מקצין זוטר למפקד הכח, היו אלה שעות שבהן אתה עובר חוויות שאחרים לא עוברים שכמותן כל ימי חייהם, שעות  שבהן אין את הזכות לעכל מה שעברת כי אתה עובר בכל שניה משהו חדש, שעות שמאבדים בהן את המשמעות של הזמן. כך ראיתי את המלחמה וכך היא נחקקה בי. תמו ארבעים ושמונה השעות והחלטתי להשאיר את הכותרת כמו שהיא.

 

סוף דבר – יומן אירועים מתומצת

 18/10 – לפנה"צ הפלוגה מאבטחת את איזור "טרטור-לקסיקון" ומשתתפת במאמץ הרחבת ראש הגשר. אחה"צ היא במשימת אבטחה כלפי דרום היכן שנערך קרב השריון בשריון.

19/10 – עם בוקר הצטרף קמב"ץ א' שקיבל ממני את הפיקוד על הפלוגה והפלוגה יחד עם כל הגדוד חוצה את גשר הגלילים באוירה פסטרולית כמעט ללא הפגזות, גדוד 79 מוביל את חטיבה 14. הפלוגה משתתפת בקרב על מתחמי "אורחה" לאחר איגוף עמוק מכוון צפון מערב. חניון הלילה היה על ציר "ורדית" כשבין היתר ספגנו הפגזה לילית מאסיבית על החניון.

20/10 – הפלוגה משתתפת בכיבוש סרפאום יחד עם כוח חי"ר. 2 טנקים (שלי ושל יורם ז"ל)  עוברים תחת פיקוד כוח שמוליק (כוח משימה של צנחנים) ומשתתפים בכיבוש "פוקסטרוט" לפנות ערב ונשארים לחניון לילה עם הצנחנים. הטנקים מילאו תפקיד חשוב בקרב בהשמידם בונקרים בירי מטווח של כ 2 ק"מ, פוגעים בקציני תצפית שהתמקמו בצריח של מסגד ובצמרת של עץ גבוה, ומשמידים טנק שירה על הכוח מהרמפה הצפונית אלינו ומפנים פצוע לתאג"ד מגמה לאחור.

21/10 – מצטרפים חזרה לגדוד שבהתארגנות על ציר "ורדית". ומשמשים עתודה ללחימה באיזור החייץ החקלאי.

22/10 – הפלוגה העבירה מחלקת טנקים לגדוד צנחנים. המחלקה הושמדה במבואות איסמעיליה ונגרמו לפלוגה ארבע הרוגים ומספר פצועים. שלושת הטנקים האחרים של הפלוגה נמצאים על ציר "מסכה" במגמה של פריצה ותפישת שטחים מצפון מערב לאיסמעיליה.

 

הפסקת האש

 הפסקת האש מצאה את שלושת הטנקים שנותרו מהפלוגה, שרידי גדוד הסיור על ציר "מסכה" תקועים בתוך שיירה צפופה בדרכם לסייע לשלושת הטנקים שנפגעו. נותרנו במרחק כמה מאות מטרים מההתקלות. הפסקת האש נכנסה לתוקפה אחרי מטח מרגמות כבדות שנחת עלינו. ניתנה לנו פקודה לנוע לאחור ולהגיע לנקודת הריכוז של חניון הלילה. למרות הפקודה חיכינו בצד הציר לאסוף את צוותי הטנקים שניצלו ושלא נפצעו. בחניון שמענו בפירוט מה אירע למחלקה שנלחמה עם הצנחנים. נותרנו שלושת הטנקים האחרונים מגדוד הסיור. זה היה הלילה הראשון שהרשינו לעצמנו לישון למרגלות הטנקים אולי זה היה מוקדם מדי אבל כנראה מישהו נתן את ההוראה. היה בה גם הגיון שאולי זו הזדמנות שלא בטוח שתחזור לתת לצוותים מנוחה הגונה. למען האמת לא הרגשתי בחסרון של בליטות הפלדה ולא חסרה לי הקשיחות של המתכת בהיותה המצע הקבוע לשינה טרופה בימי המלחמה. לא יכלה להיות מיטה כל כך נוחה כמו החול של הגדה המערבית של תעלת סואץ.

 

טנק  צ-817831

בכל זאת לא נרדמתי מייד. הסתכלתי על שלושת הטנקים חשבתי וערכתי את המאזן המצמרר. מכל גדוד הסיור נותרו שלושת הטנקים שנמצאים כאן בחניון. שניים מהם שיצאו בשחר ה- 7/10/73 מהבסיס ליד באר- שבע הגיעו לקו הפסקת האש. גם שני טנקים אלה ספגו פגיעות שניכרו בהם. טנק המ"פ נעדר יומיים מהלחימה בגלל שנפגע בקרב שבצומת המוות והיה צריך לתקנו. אני בטוח שנדרשו לצוות הטנק המון תעצומות נפש לתקן את הטנק ולחזור איתו לתופת. זו מלחמה אישית קשה תמיד וקשה שבעתיים אחרי שעוברים את חוויות הקרבות. יש קושי עצום להתגבר על נטיות הנפש ולחזור למלחמה. טנק  צ–817831 של צוות מ"מ 1 מפלוגה ג'  נפגע גם הוא בין היתר בחווה הסינית אבל לא הושבת מהלחימה. הטנק יחד איתנו המשיך את כל מסלול המלחמה המטורפת עד הפסקת האש מבלי להחסיר אפילו שעת מלחמה. איני יודע על טנקים אחרים אפילו אם הצטרפו ליחידות אחרות שצלחו את כל הקרבות. הטנק נסע וירה, נפגע ופגע ולא יכלו לו. מדהים הדבר שהטנק נפגע שלוש פעמים במהלך המלחמה כל פגיעה מכלי משחית אחר. הפגיעה הראשונה היתה מטנק מצרי, אחר כך ממטול ר. פי. גי.  ולבסוף מתותח נגד טנקים במתחם החווה הסינית. כל כלי המשחית הללו ביחד עם מטוס שניסה לרקט לא יכלו לו והוא שרד. אולי היה זה מבחן ליכולת לגעת באבדון ולהחלץ חזור ושנה. תקלות לא היו לשמחתי ולשמחת הצוות. צריך כנראה שגם הטנק יהיה שותף למזל שהוא המבדיל בין מי ששורד למי שאינו שורד. באיזה מקום נקשרים אל מכונת הפלדה ששימשה לנו מחסה. בתקריות של אחר המלחמה כאשר השתתפנו בהן וירינו ופגענו, בילינו על סיפון הטנק ובתוכו לילות של קור מדברי עז של חודשי החורף והוא הפך למעין בית. כל ציודנו היה עליו. רק סיפון הטנק יודע כמה קופסאות שימורים נפתחו עליו אחרי המלחמה. במהלך שהותנו בגדה המערבית הגיע יומו של הטנק להיפרד מאיתנו. הוא נלקח לסדנה כדי לעבור טיפול יסודי. הטנק נסע על שרשראותיו מאות ק"מ, התותח ירה לפי חשבוני כארבע בטנים של פגזים את זה לפחות חישבתי אז, ואולי טעיתי ונורו מספר גדול יותר. הצריח הסתובב על צירו ללא הפסק והמנוע התניע ודומם מאות פעמים. טנק זה מכונת מלחמה מורכבת. דרוש לבדוק מכלולים שלמים אם עדיין הם כשירים למלא יעודם. יש להחליף חלקים שנשחקו ועלולים לבגוד בשניה הקריטית בה נצטרך את הטנק במלוא כושרו. זו מלחמה ומי כמונו חווינו את המשמעות של טנק שנלחם ושאפשר לסמוך על תקינותו. גם ביום בו הועמס על מוביל בדרכו צפונה הוא היה בכשירות מבצעית מלאה. הבטתי בו ונחרתה בי התמונה של הטנק ללא הכנף הימנית. סימן היכר ומזכרת מהחווה הסינית. הבטתי בו עד שנעלם בדרכו מזרחה. טנק ששרד את המלחמה ואיתו גם אנחנו צוות 1/ג'.

 

ימים שאחרי המלחמה

 אחר סיום המלחמה נותרנו כשלושה חודשים עם גדוד 79.  משך החודשים ששהינו עם הגדוד הסדיר קלטנו טנקים חדשים אימנו והכשרנו אנשי צוות. עשינו מאמץ גדול להרים את מורל החיילים שלא היה בשיאו. גם לכך נדרשו כוחות אחרי אירועי המלחמה. השתתפנו בתקריות עם המצרים והמשכנו לירות ולפגוע במטרות.  בגדוד היינו משולבים יחד עם החיילים הסדירים. השילוב בין הסדירים לאנשי המילואים היה דווקא מוצלח כי הסדירים שאבו עידוד מאנשי המילואים הבוגרים יותר. הכשרת אנשי צוות חדשים היתה המשימה הרגישה והעדינה ביותר שנטלנו בה חלק. חיילים שזה עתה התגייסו, מן הסתם שמעו על המלחמה הקשה שהתחוללה והנה הם בגדה המערבית של התעלה, מתאמנים ומכינים עצמם למצב שיכול היה להתפתח לכוון של חידוש המלחמה. היינו צריכים לשמש להם דוגמה ולהשרות עליהם בטחון בכוחו של צה"ל וביכולתו להמשיך ולהלום בצבא המצרי. השתלבנו היטב בגדוד הסדיר וזה גם לא היה קשה במיוחד. לא ביקשנו הנחות ולא באו אלינו בטענות. נרתמנו למאמץ הצה"לי לשיקום השריון. דווקא בזה היתה לנו תרומה סגולית גבוהה. ההשתלבות היתה כה מלאה וטבעית שאפילו ביציאתי הראשונה לחופש זכיתי שהתייצב אצלי בבית רכב של אנשי קבע שנשלח על ידי הגדוד לשימושי. מחווה מרגש במיוחד. כל התקופה מאז נפרדנו מכוח הנגמ"שים ומפלוגת המפקדה של הגדוד בשעות אחר הצהריים של ה-  16/10/73 לא נוצר קשר איתם ולא נפגשנו למרות שהיינו קרובים פיזית אחד לשני. הגדוד הרי היה חדש ולא נוצרו קשרי חברות. כעבור זמן השתלבו שרידי גדוד הסיור 87 בגדוד סיור חדש שהוקם במתכונת אחרת. ללא טנקים. אני חייב להודות כי  רק במרחק ימים רבים מהמלחמה הבנתי וכמוני אני מניח רבים מלוחמי הגדוד ששרדו מה היתה תרומת גדוד הסיור להצלחתה של מתקפת צה"ל בליל צליחת התעלה ובאיזה מצבים בלתי אפשריים עמדנו ויכולנו. אני חושב שהיה בי רצון עז להתרחק ממה שעברתי ואולי לתת לשיכחה להשתלט על הסיפור האישי שלי. המילה אישי מטעה, אישי שלי יחד עם צוות הטנק. גדוד חדש, ולמרות זאת זה לא פגם ברוח הלחימה וביכולת מקצועית של כל לוחמי הגדוד ואנשי המפקדה. גדוד למופת. כעבור שלושה חודשים נפרדנו מהגדוד הסדיר ועברנו כבודדים לחטיבת מילואים ששהתה יחד איתנו בהערכות להמשך הלחימה. ההתאקלמות היתה קצרה, קיבלתי תפקיד של סמ"פ . עם גדוד המילואים הגיע יום הפרדת הכוחות כפי שסוכם בק"מ ה- 101. בכלל, בעת השיחות הרגשנו כבר התרוממות רוח. ידענו כי אין ברירה ויגיעו להסכם. עברנו לגדה המזרחי של התעלה אחרונים מכל היחידות שנותרו באפריקה. מצד שני היינו האוגדה הראשונה שהשתחררה. העמסנו את הפלוגה על מובילים, הגענו לאיזור באר שבע וערכנו תרגיל פלוגתי. בסיומו חזרנו לבסיס היציאה שם השתחררנו. נסגר המעגל, חזרנו לנקודת ההתחלה עם תקווה שלעולם לא עוד.

 יאיר ליטביץ