הקדמה
המלחמה הארורה נחקקה עמוק בזכרון של מי שלחם בה. למלחמה פנים רבות. היא נראית
אחרת מבעד כוונות הרובה, מעמדת צריח הטנק או מסיפון הנגמ"ש. במלחמה ההיא קרו
אירועים רבים שלעולם לא נדע מה היה שם באמת. לפעמים אפילו אין את מי לשאול. טבעי
שמה שרואים מצריח של טנק אחד לא יראה אותו דבר מצריח של טנק אחר או מסיפון הנגמ"ש
שנמצא לצד הטנק.
הזכרון יחד עם קטעים שנכתבו על ידי בשנים שעברו מאז המלחמה ולא הבשילו הם המצע
עליו שעליו התבססה הכתבה.
ליל הפריצה אל התעלה
עומדים בשתי שדרות על גבעה הנקראת "כישוף" במפת הקוד שמכונה סיריוס. המח"ט אך
סיים את דבריו אל לוחמי גדוד הסיור ואנחנו עולים על הטנקים והנגמ"שים. שמתי לב כי
לא מבצעים תרגולת "על הרכב עלה" כפי שלמדנו ותרגלנו אינספור פעמים. צוות הטנק שלי
תופס את מקומו ואני נותן פקודת היכון לירי. משמעות פקודה זו היא לטעון את התותח
בפגז ואת המקלע בסרט פעולה. היתה לי תחושה שהנה הולכים ללמד את המצרים לקח. מצד
שני הרהרתי ביני לעצמי שמשהו אינו בסדר, צה"ל הופתע, בימ"ח היה חסר זווד וחמור
מכל בטנקים היו חסרים פגזים והיה חסר נשק אישי - זה צה"ל? נכון שאתמול היה לנו
יום מוצלח במיוחד. המצרים ניסו לפרוץ ונסוגו אחרי שנפגעו להם טנקים רבים. גדוד
הסיור פיתח התקפת נגד מהאגף הדרומי. התקפה מוצלחת עם המג"ד החדש שהחליף את המגד
המקורי של הגדוד שנפל בהתחלת המלחמה. פלוגה ג' אליה השתייכתי היתה הפלוגה המערבית
בגדוד. במהלך הקרב המ"פ נפצע ובמקומו מונה איציק כהנא הקמב"ץ הפלוגתי. הרכב מוזר
לגדוד הסיור, יש כאילו תקנים של ממלאי מקום למפקדים. שמתי לזה לב עוד בזמן אימון
ההקמה שנערך מספר חודשים לפני המלחמה. מישהו תיכנן כי יזדקקו להם? כנראה שכן.
הרהרתי בלקחים שעלי להפיק מיום האתמול. המחלקה שלי, מחלקה
1
היתה המחלקה המערבית בפלוגה. במהלך ההתקפה של הגדוד התקרבנו לתעוז "טלויזיה" שהיה
מוחזק על ידי המצרים ותוך כמה דקות נפגעו כל הטנקים במחלקתי. ראשון נפגע טנק הגור
בקנה והושבת מירי. אחריו, טנק מצרי פגע בזרקאור הקסנון שעל גבי הטנק שלי. הפגז
כנראה הוסט הצידה על ידי הזרקאור וניצלתי. מהזרקאור נשאר רפלקטור בגודל של כעשרים
ס"מ מרובעים. למזלי התעלמתי במכוון או משיכחה מהוראת המ"פ שהורה לי להורידו
ולאחסנו מוגן מאחורי הצריח. טעיתי בזיהוי וחשבתי שטנק מצרי הוא טנק ישראלי. הטנק
המצרי עמד במרחק רב אבל זה אינו מפחית מהביזיון שלי חשבתי. להבא אסור להיות בטוח
מדי ויש לזהות במדוייק, זיהוי לא נכון מסכן את כל הטנקים שבקרבתי ולא רק אותי.
למזלי, טנק הסמל שעמד מימיני זיהה את הטנק המצרי שירה עלי ופגע בו בפגז הראשון.
פגיעה ראשונה בכלל ובפרט בטווח כזה מוכיחה כי הירי בוצע ברמה מקצועית גבוהה, כמו
גם הירי של הטנק המצרי. הייתי נסער באותן דקות, זה עתה ניצלתי בנס מפגיעה ישירה
בצריח והנה הטנק שירה בי מעלה עשן. לא היה לי הרבה זמן להתבונן בו. טנק הסמל
שמפקדו היה קצין בדרגת סגן חטף מיד פגיעה מטיל נגד טנקים בשרשרת בחזית הטנק.
ראיתי את הטיל מתקרב אליו ונתתי לו התראה בקשר, כנראה שזה היה מאוחר מדי והמפקד
לא הספיק לתמרן את הטנק ולהתחמק מהטיל. במזל איש מהצוות לא נפגע. נעמדתי מאחוריו
כדי שהטנק הפגוע ישמש כמחסה והעברתי את הצוות אלי לצריח. הטנק של הגור שנפגע כבר
קודם בקנה התותח לא היה כשיר ללחימה והוריתי לו להיות טנק פינוי. העברתי אליו את
הצוות של סמל המחלקה. בסוף היום טנק הגור תוקן בסדנה וחזר למחלקה. צירפתי אלי טנק
נוסף שאיבד את דרכו והוא היה שייך לחטיבה אחרת. מפקדו היה יורם פרוינדליך ז"ל.
צוות הסמל עלה על טנק אחר שתוקן בסדנה והצטרף גם הוא אלינו לחניון. המחלקה מנתה
כעת ארבעה טנקים לעומת שלושה שהיתה בראשית היום. שני טנקים עם מספרי צ' חדשים.
טנק הסמל שנפגע נשאר בשטח שבשליטת המצרים. לא קיבלתי אישור להשמידו לאחר שהתרחקנו
ותפסנו עמדו ירי חדשות. חבל.
נהמות המנועים של הטנקים והנגמ"שים שבשדרות הערוכות ליציאה הבליטו את העוצמה
הרבה. ממש כמו בתרגילים כאשר נמצאים בקו ההתחלה. התנועה החלה עם דמדומים אחרונים.
מעוז "לקקן" נראה במטושטש אי שם מערבית לנו. מייד בהתחלה נענו בתבנית של תנועה
בחשיכה לכוון כללי של מעוז "לקקן" שעל שפת האגם המר. גדוד הסיור שהה לידו לילה
שלם ומתוח ב-
9
לחודש ונע על אותו תוואי בדיוק. אחרי המלחמה נודע לי כי השהייה שלנו ליד המעוז
העסיקה את הדרגים הכי בכירים בצבא, אז לא בדיוק הבנתי למה חשוב שנהיה שם. אני
נזכר בשירות המילואים שלי במעוז הזה שנתיים לפני. למזלי הכרתי טוב למדי את גיזרת
הלחימה משירות המילואים מאותם ימים. מוזר כי כעת הוא נמצא בשטח שמוגדר כשטח אויב.
אני מקווה שההתקפה שאנו עורכים תוכננה בקפידה על בסיס מודיעין מעודכן, יותר
מעודכן מזה שלא חזה ולא ידע כי המלחמה בפתח. חשתי למרות הכל שאולי בכל זאת משהו
לא בסדר. לאחר קרב השריון בשריון הגדול ביום הקודם נערכה קבוצת פקודות חטיבתית
לקראת הפריצה והצליחה למפקדים מרמת מ"פ כמדומני, בשטח ההתארגנות. אני זוכר עצמי
מגיע בהחבא ומאזין לצד יריעת האוהל לקבוצת הפקודות של החטיבה. חשתי את עוצמת
המהלך ורציתי לדעת ולהבין. משום מה חששתי כי מהלכי הקרב המתוכנן לא יגיעו אלי,
מ"מ
1
בפלוגה ג'. את המפה עם החיצים לא ראיתי מהזווית שישבתי אבל שמעתי את דברי ההסבר.
ההתמצאות ביחס לצירי התנועה לא היתה בעייתית במיוחד. עניין אותי מה הכוח המצרי
מולנו. מאוחר יותר גיליתי כי המצרים לא בדיוק ידעו באיזה כוח הם היו צריכים להיות
(כי הם היו הרבה יותר). היה חשוב לי לשמוע על שדות המוקשים והביצות שלצד צירי
התנועה. קיבלתי תמונה על התכנית החטיבתית. למרות חששותי המג"ד החדש נתן קבוצת
פקודות למפקדים. הוא דיבר רק על שלב הפריצה אל התעלה ומה המשמעות של הפעולה. יותר
מאוחר הבנתי גם למה. בכל זאת המשכתי לתהות, איך טנקים בימ"ח נמצאו במצב כזה? היכן
הנשק האישי לכל לוחם? ואיך זה מתחבר למתקפה המתוכננת. אני מסכם לעצמי שזה לא הזמן
לחשוב על זה, גם כך אנחנו נוכל "לקפל" את המצרים. אני בטוח. קשה להשתחרר
מה-"סמוך" האופייני כל כך לישראליות. כעת, אנחנו בתנועה לקראת מגע, צריך להיות
מרוכזים בתנועה, לשים לב לנפילות הארטילריה שמלווה אותנו בהתחלה בעוצמה לא מבוטלת
ובהמשך בדלילות יחסית. יש לשמור על קצב הנסיעה, להקפיד על מרחק מתאים. אנחנו
בתנועה בחושך בשטח חולי. הצוות דרוך וצריך להשרות עליו קור רוח ובטחון ולא
להלחיצו. הטנק מחומש במלואו. לשני המקלעים שבטנק הוספנו סרטי פעולה ככל שיכולנו
והנחנו סרטים גם מחוץ לארגזי התחמושת שבצריח. אותו הדבר עשינו עם תחמושת של
תת-מקלע עוזי. היו לנו שני עוזים לארבעתנו, תזכורת כואבת על מצב הימ"ח. אני בטוח
כי בהמשך הערב נצטרך את התותח והמקלע שיפעלו ללא תקלות. בשלב הזה עוד לא ידעתי
כמה נצטרך. אני מאזין לדממת הקשר, מקשיב לנהמת המנוע, הכל תקין. ככל שעברו ימי
מלחמה הטנק לא איכזב אותי. הוא סוחב טוב, התמסורת מגיבה יחסית מהר ומהירות התגובה
סייעה לצוות הטנק לחמוק מטילים נגד טנקים שנורו לעברנו בקרב השריון הגדול מהיום
הקודם. מהירות התגובה של התמסורת היא אחד הסממנים ל-"עייפות הטנק". אני מחכה,
אולי המג"ד או המ"פ יודיעו משהו. רשת הקשר היתה מכויילת על התדר הפלוגתי ועל ערוץ
החירום של השריון. עד כביש התעלה כמה קילומטרים. הפגזה ממשיכה ללוות אותנו. כעת
היא דלילה. לא נורא עד עכשיו. אני מסתכל לאחור, הלילה היה בהיר ואפשר היה להבחין
בענן האבק שמאחורינו. הרגשתי תחושה של עוצמה. הגדוד נע בשתי שדרות, קני התותחים
מופנים כלפי חוץ. לא צריך לתת פקודה, זו תרגולת בסיסית שכל מפקד טנק מכיר. חוץ
מזה יש תמיד תרגולת של חיקוי המפקד, אם אין פקודה מפורשת יש לחקות את המפקד
ולעשות כמוהו. העוצמה נוסכת בטחון. צה"ל במיטבו. בכל זאת תוקפים ומעבירים את
היוזמה אלינו. אחרי אתמול זוהי כנראה המשמעות של ניצול הצלחה. זאת הפרשנות שלי.
איתנו, הקצינים הזוטרים לא כל כך דיברו ברמת האסטרטגיה. הבטחון העצמי המופרז
כנראה, חבל שזה יתנקם מאוחר יותר. מגיעים לכביש התעלה עם רדת החשיכה ומתחילים
בתנועה מהירה צפונה. מספר פגזי זרחן שנורו על ידי הארטילריה שלנו ציינו את מיקומו
של מעוז "לקקן". כנראה הטור משך מעט דרומה אבל הסטייה אינה משמעותית. לא ראיתי
טנקים שנתקעו. אולי בכל זאת נתקעו אבל בגלל דממת הקשר אני לא יודע. מכל מקום,
המראה המרשים של הטור האינסופי שנאסף בחניונים לאורך ציר התנועה לשטח ההיערכות
נראה בהחלט מאיים. אנחנו בתנועה צפונה. עברנו לתנועה בשדרה אחת על כביש התעלה.
תנועה בחשיכה. על כביש זה נסעתי אינספור פעמים במסגרת שירות המילואים שלי. יש לנו
משימות לבצע. גדוד הסיור הוא גדוד החוד ומוביל את הכוחות המשתתפים בפריצה אל
התעלה ובצליחת התעלה. ההובלה נראית לי טבעית כי זה תפקיד אופייני לגדוד סיור.
הפלוגה שלי, פלוגה ג' היא הפלוגה השניה בגדוד. פלוגה ב' מובילה ופלוגה א' אחרונה.
בראש פלוגה ב' מוביל את השדרה החטיבתית רפי בר לב ז"ל, בוגר יחידה מובחרת שהתבלט
כמ"פ בעל שיעור קומה מייד כשהגיע לגדוד מחו"ל בהתחלת המלחמה. כנראה המג"ד סמך
עליו ובצדק. המ"פ שלי מוביל ראשון בפלוגה ואני כמ"מ
1
מייד אחריו בראש מחלקתי. מתקדמים בנסיעה די מהירה. היעדים שלנו אינם רחוקים
והנסיעה אליהם לא תארך זמן רב. התנועה דומה יותר לנסיעה מנהלתית מאשר תנועה לקראת
מגע. בתדריך הדגישו את הביצות ושדות המוקשים לצידי הצירים ולכן עברנו לתנועה
בשדירה. יש לשמור על נתיב הנסיעה בדקדקנות ולא לגלוש מהכביש הצר. ברור לי שעוד
מעט ניתקל בכוחות המצריים עליהם צפינו מהגבעות בימים הקודמים. הקנה של הטנק שלי
מופנה לחצי ימין, לא תדרכו אותנו אבל שם הכיוון היותר מאיים לדעתי. אני שם לב
שהטנקים האחרים במחלקתי עושים כמוני. יופי, מחקים את המפקד כמו שלמדו. אני מוודא
בפעם המי יודע כמה שהצוות עירני. בטנק דממה. אני מעדכן את הצוות על מקום המצאנו.
איני יכול לוודא שיתר הטנקים במחלקתי נוהגים כמוני, דממת קשר ואסור לדבר ברשת.
צומת נחלה, עוברים הלאה. בצומת "נחלה" פלוגה א' עוזבת את כביש התעלה פונה שמאלה
אל קו המים. פלוגה ב' ממשיכה להוביל. התנועה נמשכת ללא עצירה. נדמה לי שאני מזהה
פעילות ליד הכביש שהוא ציר התנועה שלנו. כנראה חיילים מצרים שלא מבינים מה שמתרחש
לידם. אסור לירות כדי לא להסגיר עצמנו. הנסיעה המהירה צפונה עוברת ללא תקלות. אני
חש שהיכרותי עם הגיזרה משירות המילואים שלי במקום והרקע שלי ביחידת סיור משרים
עלי בטחון שבנווט ובהתמצאות לא צפויות לי בעיות. לפחות בתחזית זו צדקתי. מגיעים
לצומת "טרטור-לקסיקון". אש נק"ל צפופה ניתכת עלינו. אני לא זוכר אש טנקים. אנו
משיבים אש לאויב שאינו נראה בחשיכה. מזל שהנגמ"שים איתנו, כוח האש שלהם במקלעים
גדול בהרבה משל הטנקים. שניה של אי תשומת לב שלי בהכוונת הנהג גורמת להתנגשות בין
הטנק שלי לנגמ"ש. איני יודע מי חצה את הנתיב של מי. הנגמ"ש הוזז הצידה ממש כמו
קופסת גפרורים. הקשר עם הנהג השתבש וזאת התוצאה. גם התותח אינו בכוון שרציתי. אני
מתארגן ומקווה שלא קרה כלום לצוות הנגמ"ש בחבטת ההתנגשות. ג'ריקן שמן שהיה על
דופן הנגמ"ש נמחץ והשמן ניתז עלי ונספג במדים שלבשתי. חשבתי לעצמי שזה מה שחסר לי
אם הטנק ייפגע ויבער. עידכנתי את הצוות מה שקורה בחוץ. אסור לבוא בטענות,
האחריות כולה על המפקד. אסור ליצור מתיחות כלשהי בין אנשי הצוות כי התלות של האחד
בשני מוחלטת בייחוד לעת קרב. לך תדע לאיזה מצבים יכולים עוד להגיע. התרחקנו מעט
מהצומת מערבה והירי נחלש. עודדתי את הצוות ואמרתי להם שהם פעלו יפה. נעצרנו לא
רחוק מגדת התעלה. זה היה ה-נ.צ. שהיינו צריכים להילחם אליו ועליו. יופי, כבשנו את
ה-נ.צ. הראשון. כמעט כמו בתרגילים עם ביום אויב. אם ככה נראית מלחמה זה ממש לא
רציני, כך חשבתי. בצומת היה קצת לא נעים אבל בסך הכל הלך קל עד כה. במלחמת ששת
הימים עברתי קרבות קשים יותר בג'ירדי למשל. היה לי הכבוד לערוך קרב שריון בשריון
בפיתחת רפיח נגד טנקי הסטלינים המאיימים. כעת אנחנו ליד התעלה, מאות קילומטרים
משם. טנקים שהגיעו מכוון דרום (פלוגה א' שנעה אחרינו ופנו לתעלה בצומת "נחלה")
הצטרפו אלינו לחניון לילה שהיה ערוך בשתי שדרות. מי זיהה אותם ובאיזה בטחון ידעו
שאלה טנקים שלנו לא ידעתי. מעניין מה היה קורה אילו היו אלה טנקי אויב הרהרתי.
המלחמה מתנהלת לא רחוק מאיתנו ואנחנו לא מעורבים. שומעים את הפיצוצים ורואים את
ההבזקים. אני מנסה לאתר את מקור הפיצוצים האם זה ירי מרגמות או ארטילריה או אולי
ירי טנקים. חייבים להיות עירניים ולהסתכל מסביב לעבר החשיכה. אני מעסיק עצמי
בנסיון לדעת אם הפיצוצים אלה נפילות או יציאות ואם שלנו או שלהם. אנשי הצוות
מוציאים את הראש ומתיישבים בחוץ על הצריח לאחר שהתרתי להם לעשות זאת. מוזר אם זו
פניה של המלחמה. זכרתי מהתדריך כי הצנחנים שאמורים לחצות את התעלה יעברו בסמוך
אלינו והם יסמנו עצמם בפנס כחול. חיפשתי אותם בתוך החשיכה. חיפשתי גם את האויב,
אולי יפתיע ויתגנב חרש אלינו, מי יודע. צריך להיזהר, לשים לב, להתרגל לחושך
ולהיות קשוב לכל רחש. ללילה קולות משלו וחיים משל עצמו ויש להאזין להם כמו גם
לצפות לתוך החושך, כך לימדו אותנו בקורסי הסיור שעברתי. התכנית המבצעית די ברורה
לי כי שמעתי גם את קבוצת הפקודות החטיבתית וגם את הפקודה של המג"ד.
היה זמן בשפע לחשוב על הבית, ועל כל מה שהשארנו מאחור בצאתנו למלחמה. זה
נראה כאילו הבית נמצא במרחק אינסופי. הרהרתי במוזרות של החיים, לפני כעשרה ימים
ביום הכיפורים חלבתי ברפת, מהרפת גייסו אותי קצת לפני סיום החליבה. מהיכן הגעתי
והיכן אני מוצא עצמי, קשה להאמין. לא היו כמעט נפגעים בתנועה אל התעלה. למרות זאת
זיהיתי תכונה בתאג"ד והנחתי כי בכל זאת היו כמה נפגעים בחילופי האש בצומת לפני
שפנינו ימינה. ואולי היו נפגעים מפלוגה א' שהצטרפה אלינו. בתוך דממת האלחוט קורים
דברים גם מבלי שנדע. מספיק שאנשי הרפואה מעודכנים. מי אלה היו, לא ידעתי, אבל
שמחתי כי התאג"ד נמצא איתנו.
היה שקט מוזר בתוך שאון המלחמה. מכשירי הקשר דממו כמעט לחלוטין. דווקא סמוך לאויב
שכה היטבנו לראותו מהגבעות עת צפינו בו היה שקט. מפעם לפעם התניע טנק או נגמ"ש
כדי לטעון את המצברים. רעשי המנועים נשמעו חזקים מהרגיל, אולי יסגירו את נוכחותנו
כאן ליד התעלה? שקט. למרות השקט הדריכות רבה, אסור וגם אי אפשר להרדם, הרי
המלחמה מתנהלת סמוך אלינו. רואים ושומעים אבל איננו נראים. בינתיים. היכן נעלמה
השדרה האינסופית בנקודת ההיערכות שהיתה ב-"כישוף"? מן הסתם המצרים מתקפלים, הרי
עוצמה אדירה נשלחה לגבות מהם את מחיר הצליחה לגדה המזרחית של התעלה. בטוח הרהרתי
שהאחרים נלחמים ואנחנו כלום, יושבים בתאים בתוך הכלים, צופים ומאזינים לקשר. אולי
נחמיץ את המלחמה? איזה פרצוף יהיה לנו? לא הסתכלתי על השעון ולא איכפת היה לי כמה
זמן עבר ולאן מועדות פנינו למחרת עם שחר. לא ידעתי מה התכנית הגדודית והיכן נהיה
בעוד שעות ספורות כשהבוקר יפציע. זה גם לא העסיק אותי. אולי נישאר הלאה במקומנו
ואולי בכלל לא צריך אותנו. רק אולי. במהלך הלילה הצלחתי לזהות את כח הצנחנים נע
דרומית מזרחית מאיתנו. לא הקדשתי להם הרבה תשומת לב. מה החכמה? בלאו הכי אנחנו לא
במלחמה....
אנשי הצוות חזרו לתאיהם לנוח. אני נשארתי בעמדת המפקד.
אל צומת המוות
הלילה היה חשוך ובהיר. בבת אחת הכל התעורר. פקודה של המג"ד, "תחנות שיקמה כאן
קודקוד עבור". "שיקמה" היה שם הקוד לרשת הגדודית. דממת הקשר הופרה. פתאום הבנתי
שאנחנו בכל זאת בעיצומה של מלחמה. הנה, צריך אותנו. המ"פים עונים למג"ד. קולות
הקשר נשמעו מתוך השקט שבחניון. המג"ד נותן פקודה למ"פים ואלה מייד יתדרכו אותנו.
זה הנוהל ואין בילתו. איציק כהנא המ"פ שהחליף את המ"פ שנפצע העביר לנו את המשימה
שלפיה אנו עומדים לנוע לכוון הצומת ממנו באנו, לחצות אותו מזרחה במגמה לסייע
לצנחנים הלכודים באש מצרית בתוך תעלות ההשקייה של החווה הסינית. הצנחנים לכודים?
איך ייתכן, הרי אלה הלוחמים הכי הכי בצה"ל. אולי עלו על מארב ואולי קרה משהו נורא
אחר. בטח התקלה היא נקודתית הרהרתי. הפקודה של המ"פ ניתנה תוך כדי תנועה. פלוגה
ג' תנוע מדרום ופלוגה א' תנוע מצפון, המג"ד נע עם פלוגה ג'. שאר הכוח קצת מאחור.
המ"פ קבע את מיקום הטנקים בעת התנועה. מתחילים לנוע ואנו נערכים ליד המג"ד. אף
מילה על האויב, בטח ישנו שם. אני מסתכל שוב לעבר התאג"ד, נשאר ללא הגנה נגד טנקי
אויב ציינתי לעצמי. לא חשבתי שהתאג"ד יאסוף עצמו וינוע מיד בעקבותינו. המג"ד לא
פירט היכן הצנחנים, אולי לא יודע עדיין בעצמו כי לא ניתנה לו התראה כלשהי. בטח עד
שנגיע הכל יהיה ברור לנו. בינתיים, אני מסכם לעצמי כי אני לא יודע היכן הצנחנים,
מה התדר שלהם ברשת הקשר ואיך מתחברים אליהם, איך הם יזהו אותנו ואנחנו אותם.
דווקא מהיכרותי את החווה ותעלותיה אני צופה בעיות בזיהוי. איך מבחינים בחושך בין
צנחן ישראלי לחייל מצרי לא ידעתי. אבל בכל זאת אולי זאת משימה פשוטה והמג"ד כן
מעודכן ואינו טורח ליידע אותנו. אולי לא צריך. אולי הצנחנים קרובים לצומת והכל
נראה פשוט. נעים בזהירות. מימין לי נע המ"פ ומשמאלי נע המג"ד. משמאל למג"ד הטנק
של יורם פרוינדליך. נענו בפרישה רוחבית צפופה ובתנועה איטית, המרחק בין הטנקים כ-
20
מטרים בלבד. בחושך, ללא אמצעי ראיית לילה כל שיח בינוני ומעלה נראה כטנק או לפחות
נגמ"ש וכל שיח קטן יותר נראה כדמויות אנשים. אני שם לב כי המג"ד יורה על כל דבר
חשוד. הצטרפנו כולנו לירי. יורים על כל דבר, לא לוקחים סיכון ולא חוסכים תחמושת.
ברשת הקשר פקודות. כבר אין דממת אלחוט. מגיעים לצומת "טרטור- לקסיקון". עד כאן לא
קרה כלום חוץ מזה שביזבזנו תחמושת בעיקר פגזים. לא פגענו בשום דבר רציני. אני
מסתכל כל העת על טנק המג"ד שמשמאלי ועל טנק המ"פ מימיני ומנסה לשמור על מרחק
מתאים. המ"פ קבע שכך ננוע. הוא בחר לנוע באגף הימיני כנראה העריך שזה המקום היותר
מסוכן. האגף הימיני שלנו חשוף אל מול מתחם החווה הסינית. המג"ד נע בתנועה זהירה
אבל אינו עוצר. כולנו מתיישרים לפי הקצב שלו. המג"ד הנוכחי החליף את המג"ד הקודם
שנהרג ב-
8
לחודש. היה ההרוג הראשון בגדוד. הצטערתי שנהרג כי הוא היה מ"פ שלי בפלוגת הסיור
שם שירתתי בסדיר. את המג"ד החדש לא הכרנו אבל בכמה ימים שהוא איתנו הוא נסך בנו
בטחון. יוזם, אמיץ ונווט מעולה. גם בקרב השריון של היום הקודם שמתי לב שהוא היה
עם הפלוגה שלי, פלוגה ג'. הוביל ובעצמו השתתף בירי על טנקים מצריים למרות שכמג"ד
יכול היה לנהוג גם אחרת. מפקד כלבבי וסמכתי עליו מאד. והנה המג"ד לידי, סמוך,
כמעט אפשר לקרוא לו בצעקה, כל כך קרוב. המג"ד בכוח החוד ציינתי לעצמי, הוא לא
חייב אבל זה סימן לאישיותו ולאומץ ליבו. כוון התנועה הכללי הוא מזרח, על ציר
"טרטור".
אנו מפקדי הטנקים שבחוד רכונים לפנים, מסתכלים ובולשים את החשיכה. לא נראה כל
אויב. אנו יורים והאויב שאינו נראה אינו מגיב. לאור הכוכבים הבהירים אני יכול
להבחין בצללית המג"ד כאשר הוא נעמד זקוף בצריח וצופה על השטח שלפניו. לרגע הטנקים
התקרבו ומיד חזרנו למרחק הקודם. תאורה? בטח היתה עוזרת לזהות את האוייב אבל עלול
לחשוף גם אותנו. לא ידעתי שהאויב ממתין לנו כל כך קרוב. קיבלתי משקפת לפני
יומיים-שלושה ומאז אינה יורדת ממני. דילמה, כדי להסתכל במשקפת ולסרוק את השטח
שלפנינו בחשיכה יש לעצור לרגע את הטנק, אבל אסור לעצור כי התנועה חייבת להיות בקו
אחד. לא העליתי בדמיוני מצב שבו ניזום קרב לילה ללא כל אמצעי ראייה. הרגשתי
כעיוור שמפלס דרכו בשטח רווי מכשולים. ממשיכים. אם ניתקל כל הקנים חייבים להגיב
כמה שיותר מהר ולכן הם חייבים להיות בקו אחד והיה אם.... חוצים את צומת
"טרטור-לקסיקון" אותה עברנו בתנועה מהירה בעת הפניה מערבה בתחילת המתקפה
החטיבתית. אז התנועה היתה מדרום לצפון וכעת אנו נעים ממערב למזרח. מימיננו במרחק
לא רב צלליות טנקים עומדים באופן מוזר. הקנים לכל מיני כוונים. זכרתי ממלחמת ששת
הימים כמה זה אופייני לטנקים פגועים. כך נראו ריכוזי טנקים מצריים שנפגעו על ידי
כוחותינו. של מי הם? מה קרה עם הצוותים?. לולא הטנקים הפגועים ספק אם הייתי מזהה
את הצומת ואת כביש התעלה בחשיכה. המלחמה מקבלת פנים אחרות. היא פשוט מפחידה. מראה
צלליות הטנקים מטיל צל כבד על המלחמה. היא בכל זאת אכזרית. עוברים את הצומת כמה
עשרות מטרים. בלילה קשה לאמוד במדוייק את המרחקים. ללא אזהרה, נורית לעברנו אש
תופת מהחזית ומהצדדים. האש מרוכזת ונורית מטווח קרוב מאד. כל הנותבים מופנים
אלינו. עלינו על מארב חשבתי בשניה הראשונה. אז לא נתתי דעתי לכך שמישהו אכן המתין
לנו, עובדה שהירי היה מתוזמן היטב ונפתח בבת אחת. במצב כזה יש לירות מהר ובהנמכה
מירבית אל תוך החושך, בתותח ובמקלעים. לייצר אש מה שיותר ולנסות למנוע ירי על
הטנק מטווח קרוב. הרשף מהתותח מסנוור ומשבש את מכשירי ראיית הלילה אם מי מהאורבים
משתמש בהם. יש לאתר מהיכן יורים עלינו. אני מזהה משמאלנו נותבים יוצאים מהאדמה.
מייד זיהיתי, טנק חפור. לא יודע למה הסתכלתי לשם דווקא בעת הירי, ולמה החלטתי שזה
טנק שמוצב במחפורת ועוד בחושך. כנראה בגלל שהמג"ד היה לשמאלי. בטח המג"ד עסוק
ואינו מזהה את הסכנה שמשמאלו ואולי הטנק של יורם שנע לשמאלו של המג"ד הסתיר ממנו
את הטנק החפור. הספקתי להורות ליורם לפנות אליו ולהשמיד אותו. יורם התקרב לטנק
החפור והודיע לי שאין לו הנמכה. אני עסוק בירי ומתקשר עם יורם בו זמנית. ידעתי כי
אם לא נשתק את הטנק החפור הוא יוכל לפגוע בנו בקלות רבה. הוריתי ליורם להשמידו
בכל מחיר גם אם יעלה עליו עם השרשרת. יורם לא היסס, התקרב אליו במהירות. בהיותו
קרוב אליו עלה הטנק באקראי על גבשושית שאפשרה לו להנמיך לעבר הטנק המצרי
שבמחפורת. זיהיתי את הפגיעה. אי אפשר היה לא לראותה. כדור אש ענק מתיז רשף לכל
עבר התרומם מהטנק המצרי. הוא נפגע ממטרים ספורים בטרם יורם יגלוש אליו עם
שרשראות הטנק שלו. יורם שנשאר עם ראש בחוץ בנס לא נפגע מהרסיסים. לאחר כמה שניות
הודיע לי כי אינו רואה. פקדתי על הטען קשר של יורם לצאת מתאו, להחליף את המפקד
ולחלץ את הטנק לאחור. כיוונתי אותו לכוון כוחותינו וסמכתי עליו כי יגיע בשלום
ואכן כך הוא עשה. הייתי עסוק בהפעלת הטנק שלי. יריתי ככל שיכולתי. האש היתה
מטורפת, האויר היה מלא נותבים בגדלים שונים והם באו מכוונים שונים. שני טנקים
מצרים נדלקו, כנראה נפגעו על ידי טנק המג"ד כי הם היו קרובים אליו קצת יותר. אני
לא זיהיתי אותם. אני לא זוכר ירי של טנקים נוספים לעברנו. בטח היו עוד, גם עדויות
של אחרי המלחמה מדברות על מתחם שהיה בצומת ושכלל טנקים. הקרב התנהל בחושך שהבליט
עוד יותר את מעוף הנותבים. לא עקבתי לראות אם אלה פוגעים במשהו, לא היה זמן לזה.
אני זוכר היטב שהנותבים היו בגדלים שונים. שמרנו כל העת על המבנה שפתחנו בו, אני
במרכז ומשני צדדי מפקדי קרובים אלי מכל צד. בלילה יש לנוע צפוף יחסית כדי לא ללכת
לאיבוד ולשמור על תבנית התנועה. הכל התרחש בבת אחת. זיהיתי ירי מטווח קרוב על
הטנקים. משמאלי טנק המג"ד נעצר וכעבור כמה שניות נדלק מאחור. המג"ד היה באמצע
המשפט ברשת הקשר והשתתק לפתע כך סיפרו מאוחר יותר. אני לא האזנתי לרשת הגדודית
אבל ראיתי את הפגיעה שהדליקה את הטנק. אש אחזה בחלקו האחורי של טנק המג"ד. הטנק
נפגע תוך כדי תנועה. לא זיהיתי מה ירו עלינו. גם לא זיהיתי את אנשי הצוות שנחלצו
מהטנק הבוער. בעודי מסתכל על הטנק הבוער אני מפנה ראשי ימינה לטנק המ"פ לראות מה
הוא עושה ואם הוא שם לב כי טנק המג"ד נפגע ואולי גם המג"ד. באותן שניות לא ידעתי
מה קרה לו. המרחקים בינינו היו קצרים כך שלא נדרש היה לדווח למ"פ בקשר. סובבתי את
הראש ואני רואה שגם טנק המ"פ בוער. לא ראיתי את הפגיעה בו כי הסתכלתי לכוון טנק
המג"ד וגם יריתי לחזית. גם כאן לא ראיתי את אנשי הצוות ולא ידעתי מה אירע להם.
בנתיב ההתקדמות מצאתי עצמי קדימה לטנק המ"פ שנעצר. אני מזהה נותב שמתקרב לטנק שלי
במהירות, הוא היה קרוב לפני הקרקע והגיע מכוון חצי ימין. לא יכולתי למנוע את
הפגיעה. הפגיעה היתה בתחתית התובה בחלקו האחורי של הטנק ליד מיכל הדלק. הרגשתי את
החבטה, לא ידעתי אם הצוות חש אותה. לא זיהיתי מה פגע בנו. עצרתי את הטנק
והתכופפתי מעל הצריח לכוון החלק האחורי של הטנק לראות מה קרה. טנקים יכולים
להתחיל לבעור באש קטנה ובבת אחת להידלק באבוקת אש עזה שתגרום לפיצוץ. הפגיעה
היתה בכוון מיכל הדלק ואולי גם הטנק שלי בוער מבלי שארגיש בכך. אני עם בגדים
נוטפי שמן... צריך בכל זאת לא להתקרב לאש בוערת. לא זיהיתי אש ולא הרגשתי שנפגעה
מערכת חיונית. הטנק נראה כשיר ללחימה למרות הפגיעה. נותרתי טנק בודד מושך אלי את
כל האש הנוראית. שניה של התלבטות, קודם חילוץ נפגעים או קודם להמשיך ולהלחם. בכל
ניתוח אירוע בבית ספר לקצינים מביאים דילמה כזו. אבל איפה אני ואיפה ניתוח אירוע.
בחרתי להסתער לפני איתור נפגעים וחילוצם. ידעתי כי המטח השני של ה-ר.פי.ג. יהיה
תוך שניות. צריך לזוז בכל מקרה מהמקום בו עצרתי את הטנק. בימים יותר רחוקים
הרהרתי רבות בדילמה שעמדה לפני. היה לי נוח עם המחשבה שבעצם האינסטינקט שטופח על
ידי מאות תרגולות הוא שדחף אותי להסתער. צוות בזוקה אש צעקתי בקול רם והטנק זינק
קדימה. הוריתי לטען/קשר לטעון פגזים מהר ככל שיכול. יריתי כל כמה שניות פגז
בהנמכה מקסימלית לכוון ממנו באו הנותבים שפגעו בנו. הנותבים באו מכוונים רבים, כל
חזית הטנק ומצדדיו היתה שטופה בנותבים. הגעתי תוך מספר שניות למחפורות של החי"ר
המצרי. סביבי רצו דמויות מכל מקום ואל כל מקום. צעקות, מהומת אלהים. כל המתחם
יורק אש, לעולם לא אדע איזו היתה אש מצרית ואיזו אש היתה של כוחותינו. לפי צבע
הנותבים אפשר לדעת אבל זה לא העסי—
