ביום שבת השישי לאוקטובר שנת 1973 שבו גם חל יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר לבני העם היהודי, פגשתי לראשונה את הטנק ששהיתי בו כל כך הרבה מאותו יום ועד השחרור משירות המילואים כעבור מספר חודשים.

    הטנק שקיבלתי היה טנק חדש וחדיש ביחס לכל אותם טנקים שהכרתי עד אז,שהיו טנקים משופשפים, מוסבים, שבעי קרבות  ומלאים ב"פודרה" של סיני, פעם ראשונה שהוחלף הרכב יד עשירית ,לרכב יד ראשונה שיכולתי "להוריד  ממנו את הניילונים".

    חדש.. חדש, אבל לצערי נכנס ל"ברדק" של צה"ל באותה תקופה, מחסני החירום לא היו מוכנים ובמסגרת הזאת הטנקים לא היו מצוידים כראוי והיו חסרים ציודים מהותיים, אך בצוק העיתים יצאנו למלחמה עם מה שיש אך גם עם מה שאין.

    זמן קצר אחרי שהגענו לסיני נוכחנו כי גם המקלעים החדישים – המיני-גאנים ,אולי טובים לתנאי הקרב של וייטנאם, אך האבק של סיני עושה בהם שמות ונאלצנו לאלתר תחליפים במהירות ובתחכום וכך מקלעי מא"ג שלפני כן לא היו בטנקי הפטון החליפו את המקלעים שכשלו.

    הטנקים ירדו ביום ראשון לפנות  בוקר לכיוון סיני על שרשראות ובאותו ערב כבר הגיעו לקו החזית.

    למחרת כבר נצטווה הגדוד להתייצב בגבעות חמדיה במטרה לחסום כוחות מצריים עדיפים כאשר כל יתר האוגדה נעו לכיוון דרום, כאן כבר בשעת המבחן הוכיחו הטנקים החדישים את יכולתם ואת הדיוק של תותחיהם. באותו קרב נפל מפקד הגדוד בנצי כרמלי והרגשנו כעדר בלי רועה, אין זה קל לצאת למלחמה בגדוד שזה עתה התארגן ולאבד עם תחילתה את מפקדנו.

    לא עבר זמן רב והגיע מחליפו של בנצי, וזה היה יואב ברום שרק חזר לארץ ותוך פרק זמן קצר מאז בואו הוליך את הגדוד למשימה שבדיעבד הכריעה את גורל המלחמה:  גילוי התפר בין הארמיה השנייה והארמיה השלישית, פרצה שבאמצעותה כעבור שבוע עברו כוחות צה"ל בדרכם לבצע את צליחת התעלה והעברת המלחמה לטריטוריה המצרית.

מבחינת הטנק המצולק החוויה באותו מהלך הייתה מאוד טראומטית, החל מכך שבמהלך הדרך לכיוון האגם המר נקלעו בדרכו מספר חיילים מצרים (יתכן שהיו קת"קים) ומחוסר תחמושת מתאימה נאלצנו לנסות לדרוס אותם וגמור בכך שהטנק לאחר ההתמקמות לחניון לילה על שפת האגם המר איבד את יכולת ההנעה שלו עקב תקלה חשמלית. להיות בעורף הכוחות המצריים בטנק שאינו מניע הייתה חוויה מפוקפקת ביותר וזאת גם בלשון המעטה, אינני רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה במידה והמצרים היו מגלים אותנו.

למען האמת בדיעבד ניתן לומר שגם כטנק שיכול לנוע באופן חופשי וגם כטנק מוגבל המצב היה קריטי, אך ההרגשה באותו לילה - להימצא על טנק שאינו מניע - לא הייתה נעימה.

    לפנות בוקר הגדוד פינה את השטח כאשר הטנק המצולק ניגרר על ידי טנק אחר גם בנסיבות האלו במידה והיינו מתגלים מצבנו לא היה משופר, אך שוב אלילת המזל עמדה לצידנו.

    עברו מספר ימים ובמסגרת מתקפה כוללת  של המצרים הגדוד הוזנק לגזרת טלוויזיה. הקרב היה קשה, פגזים רבים נורו לכיוון הגדוד ואף כוחות של ציידי טנקים פעלו בשטח. חלק מהטנקים נפגעו כולל הטנק של מ"פ א - רפי מיצפון, לגדוד היו חללים ופצועים ועם סיום הקרב פנה הגדוד להתארגנות.

    הטנק המצולק כמו טנקים אחרים  היה מלא בחוטים לבנים שהשתלשלו מהצריח והיו גם  סביב האנטנות ,היו אלו התיילים של הטיל נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות - מליוטקה – שנודע במערב בשם סאגר - טיל נגד טנקים זה שהופעל לראשונה בתחילות שנות השבעים בשדות הקטל בוייטנאם והפתיע אותנו. הטיל שהיה מבוסס על מטען חלול והשריון הישראלי לא היה מתורגל להתמודד עם הבעיה, לא התכונן לה ונאלץ לפתח תוך כדי הקרבות תרגולות של התחמקות מהטיל.

    במסגרת בקרת הנזקים נמצאה אחת האנטנות שנקטעה אך מלבד זאת גם את הקרב הזה שרד הטנק המצולק.

    למחרת ,בבוקר ה- 15 באוקטובר, הגדוד נערך לגדולה במשימות: מח"ט 14 אמנון רשף כינס אותנו והודיע לנו על משימתנו - הולכת האוגדה לקראת הצליחה במסלול של קו התפר שהתגלה שבוע לפני כן. אמנון רשף הדגיש את חשיבות המשימה של הגדוד וציין שהגדוד מוליך את החטיבה שמובילה את האוגדה וכל עם ישראל עומד מאחרינו ומישהו מחברינו הפטיר חבל שכל הכוחות הללו לא עומדים לפנינו.

    עם ערב הגדוד יצא לדרכו, בשלב מוקדם באותו ערב נאלץ מפקד הפלוגה (אסף אביזוהר - מחליפו של רפי מיצפון) להחליף את הטנק שלו עקב תקלה  והוא בחר בטנק המצולק כטנק שישמש טנק מ"פ והוא עלה עליו יחד עם קובי שוחט הקמב"ץ הפלוגתי וכך מספר אנשי הצוות עלה מארבעה לחמישה.

    כשם שעשה זאת שבוע לפני כן הגדוד חדר בין הכוחות המצרים מבלי שהתגלה, עבר ליד האגם המר ונע מערבה עד שהגיע לשפת התעלה, הפעם לשם שינוי הטנק המצולק היה תקין ובעל יכולת לנוע.

    הייתה הרגשה של שלווה פסטורלית והגדוד שישב בסביבת ה-"חצר" נתן חיפוי לכוחות הצנחנים שהחלו לחצות בסירות את תעלת סואץ כדי לתקוע את היתד בצד השני שיאפשר את ביצוע הצליחה של יתר הכוחות. לכאורה הגדוד ביצע בשלמות את משימתו להוליך את חטיבה 14 ואת יתר כוחות האוגדה דרך התפר למשימה שבסופה תבוצע חציית התעלה והמלחמה תועתק לעורף האויב. השלווה לא נמשכה לאורך זמן, הכוחות שנעו בעקבות גדוד הסיור התגלו והחל קרב קשה ועל כן אמנון רשף מח"ט 14 הזעיק את הגדוד לסייע ליתר הכוחות וכך מצא עצמו הגדוד נע על ציר טרטור ממערב למזרח לכיוון הצומת וכשפלוגה א' והטנק המצולק בראשה נעה משמאל למג"ד ולפלוגה ג'. בשלב מסוים לאחר חציית צומת טירטור לקסיקון נפתחה על הגדוד אש תופת מכיוון החווה הסינית ומצד כוחות אחרים כולל טנקים מחופרים שהיו מסביב. הייתה הרגשה שהגענו לגיהינום, טנקים בערו סביבנו וחיילים הסתובבו מסביב חלקם אנשי קומנדו מצרים ואחרים טנקיסטים שנחלצו מטנקים שנפגעו. הקרב היה קשה, טנקים נוספים נפגעו ואף הטנק של מ"פ א' "חטף" פגיעה ישירה, חשנו זעזוע בכל הטנק מעוצם הפגיעה, דם רב מילא את הצריח אולם כשכל אחד בדק את עצמו הוברר כי ה-"דם" הרב היה למעשה נוזל הידראולי, הנפגע היחיד היה אסף המ"פ שכנראה ספג מכה מעוצם הפגיעה בעת שהיה בצריחון. הוא פונה לבפנים הטנק (באין אפשרות לבצע פינוי לאחור) ויתר אנשי הצוות ביצעו בקרת נזקים. לאחר סידור הבלגן בצריח הוברר כי מנגנון התותח נפגע כך שהתותח נע בחופשיות מלמעלה  למטה ואיבד את  הקביעות שלו, מלבד זאת לא נמצאו נזקים נוספים, רק עם בוקר ראינו את הצלקת המכוערת בצידו של הצריח ואת השקע העמוק שהעיד מה היה קורה במידה והטנק היה נפגע מזווית אחרת והצריח היה מחורר. שריפת הציודים האישים שהיו בסל הצריח הייתה עובדה שולית נוספת שהצביעה על המזל הגדול שהיה לאנשי הצוות.

    הקרב היה בעיצומו והטנק עמד קרוב מאוד לצומת והיה חייב לתת את תרומתו ,קובי הקמב"ץ תפס פיקוד על הטנק והודיע ליואב על הפגיעה בטנק. יואב הנחה את קובי להישאר בטנק כל עוד הוא נע ותוך זמן קצר יחסית הטנק החל להוציא פגזים כאשר סייעו באמצעות הרגל לקבע את התותח עד הוצאת הפגז. גם דרך הפריסקופים של תא הנהג בוצע זיהוי מטרות וכיוון אנשי הצריח הביא לירי לכיוון המטרות המזוהות. מסביבנו המשיכו להיפגע הטנקים, ולפתע חדל קולו של המג"ד להישמע ברשת ולתת פקודות ואז הוברר כי הטנק של יואב ברום  המג"ד השני של הגדוד נפגע ויואב נהרג. הזמן נראה כנצח, בכל העת הטנק נע ממקום למקום כדי להקטין את הסיכוי לפגיעה בנו, התפוצצויות היו כל העת ונראו כל העת  הבזקי ירי, לפתע פתאום ירד השקט, ריח חזק של אבק שריפה  הורגש ויותר מזה ריחו של המוות היה באוויר.

    פתאום ירד ערפל על איזור הצומת שביחד עם העשן שעלה מהכלים הפגועים יצר מיסוך כבד על כל האזור שסייע לגדוד להיחלץ מהצומת, כל מי שנשאר עבר לאותה רשת קשר.  עם בוקר הטנקים נחלצו מהצומת והוברר כי רק 6 טנקים נשארו מהמסגרת האורגנית של הגדוד ככוח שיכול להמשיך יחד.

    במהלך היום שלמחרת אותו ליל אימים, אלילת המזל בחנה פעם נוספת את יכולת השרידות של שארית הגדוד כאשר מטוסים מצרים הגיחו בשמים וניסו לפגוע בטנקים אך למזלנו יצאנו ללא פגע .

    במהלך אותו יום 5 טנקים צורפו לגדוד 79 והפכו לפלוגה ח' וכשהטנק השישי - הוא הטנק המצולק הופנה לשיפוץ. 3 ימים לאחר מכן ב- 19 לאוקטובר ששת הטנקים התארגנו לעבור לצד השני. זמן קצר לפני המעבר כאשר הטנקים היו ליד משאית הספקה החלו פתאום מטוסים מצרים לרדת על השיירה, במהירות הטנקים ירדו מהכביש לפי תרגולת אחד ימין השני שמאל ושנייה לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר ליד הטנק המצולק וענן גדול שנראה לרגע כפטרייה גרעינית עלה מצידו של הטנק שהיה משולב בחול שרוף ועשן. זה היה כה קרוב, עוד מספר סנטימטרים והטנק היה נפגע באופן ישיר. קובי שעמד בצריחון המפקד נפצע קלות בידו ובירך על המזל ששוב עמד לצידנו. לאחר גמר ההתארגנות ביחד עם יתר חטיבה 14 עברו לצד השני והשתתפו בקרבות יחד עם הצנחנים כולל במתחם הסרפאום ובפוקסטרוט שבו הטנקים עלו לעמדות ממערב לתעלת סואץ ומשם ירו לכיוון החווה הסינית וסביבתה בה היו עדיין כוחות מצרים גדולים שהייתה סכנה שינתקו את הכוחות הישראלים שנמצאו ממערב לתעלה.

   ב- 20 לחודש במסגרת הכנת הטנקים לפעילות היה צורך לבצע תיאום כוונות ואחד הנגמ"שים נשלח להוות מטרה לצורך תיאום הכוונות. לפתע ירדו על הכוח ועל נגמ"ש המטרה מטוסי סוחויי ושוב אלילת המזל עמדה לצידנו.

    במהלך חלק מהשת"פ עם הצנחנים  חולקו ששת הטנקים ל- 2 קבוצות של שלשה טנקים כל אחת.

    עם התקרב שעת הפסקת האש שלשה טנקים היו עם הגדוד של קצ'ה כאשר השלשה האחרים ובהם הטנק המצולק היו במקום אחר.

    לאחר ששלשת הטנקים הוכנסו למארב שבו נפלו חלל  ארבעה חברים יקרים שעברו את כל רגעי האימה, נשארו רק 3 טנקים שסיימו את המלחמה על זחליהם, אחד מהם היה הטנק המצולק.

    ובמידה ומישהו יפגוש  טנק פטון, מבויש מה, שאת לחייו השמאלית של צריחו תעטר צלקת שקועה ומכוערת יוריד את הכובע בפניו ויאמר לו "כל הכבוד" .

 

זהו סיפור על טנק במלחמה, אך זה למעשה סיפור הגבורה של כל מי שהיה שותף ללחימה במסגרת גדוד הסיור 87 והנצחה לגיבורים שלא חזרו אך גם לגיבורים שחזרו. חלקם נושאים את הצלקות על גופם וחלקם בנפשם אך כולם זוכרים שהבית השלישי עמד בסכנה ורק גבורתם ועוז ליבם  של אנשי הפלדה הכריעו את המערכה.

 

  

 גדעון על הטנק המצולק