ונופלי גדוד הסיור 87
כמו תמיד בימי הכיפור. ב 6 באוקטובר 1973 השכם בבוקר יצאתי לטיול רגלי מפ"ת לכיוון פארק הירקון עם בני הבכור אמיר בן השנתיים וחצי .
בדרכינו חזרה,תנועת רכבים צבאיים רבים על כביש ראש העין – פתח תקווה בישרה לי שמשהו חריג קורה ,
העמסתי את בני על הכתפיים ורצתי הביתה. כאן נודע לי ,מאשתי טלי שפרצה מלחמה. כמובן שמייד אספנו תרמיל עם תחתונים גופיות וגרביים ,נפרדים מהמשפחה ומהר לנקודת האיסוף .
כעבור מספר שעות כבר נפגשנו עם החברה בימ"ח שבשדה תימן ,שמחתי לפגוש את החברים , התחילה ההתארגנות האישית והכנת הכלים לקרב .
ההתארגנות התארכה כמעט עד הבוקר, בגלל חוסרים בציודים: מכשירי קשר,נשק ותחמושת .
לא יכולתי לצאת לקרב במצב כזה, לכן כשראיתי שיירת משאיות אספקה מגיעה,הרשיתי לעצמי לקפוץ על משאית נוסעת ולהוריד ממנה מקלע מא"ג חדש עוד ארוז בקלקר וגם תמ"ק עוזי וכמה מחסניות רק אז הרגשתי שאני מסודר
גדוד סיור משוריין 87 הורכב מטנקי פטון חדישים נגמ"שים וג'יפים, כל לוחמיו מתנדבים יוצאי יחידות חי"ר מעולות,סיירות ושריון
מפקד הגדוד הראשון היה סא"ל בנצי כרמלי ז"ל,קצין סיור ושריון מהולל.
לאחר ההתארגנות הלילית יצאנו לפנות בקר לדרך,כאשר תושבי באר שבע מברכים אותנו ומפריחים נשיקות,נסענו לסיני על שרשראות כ-10 שעות,בדרך הגדוד עצר רק פעם אחת לצורך תיאום כוונות והמשכנו ישירות לאזור הקרבות "חמדיה" שבגזרה המרכזית של תעלת סואץ.
כל חיי, לא אשכח את דבריו של מפקדנו רפי לקראת היציאה לקרב ,הרבה דברים נאמרו, אך החלק העיקרי בדבריו היה שעלינו להבין שאין אף אחד אחר שיעשה את העבודה,אם אנו לא עוצרים את המצרים ,מהר מאד הם יגיעו אל המשפחות שהשארנו בעורף.
את מה שרפי דרש,קודם עשה זאת בעצמו,ושימש לנו דוגמה ומופת בכל קרב וקרב.
לאחר קרב בלימה באזור "חמדיה" הגדוד יורד לחניון לילה להצטיידות ומנוחה.
למחרת 8 באוקטובר ב- 5 בבוקר הגדוד מתפרס על גבעות " חמדיה-כישוף " כאשר ה"תרנגולות" נמצאים בקו ראשון וה"אפרוחים" בקו השני.
בשפתו של רפי :תרנגולות זה הטנקים והאפרוחים זה הנגמ"שים,
כבר בתחילת הפריסה מתחילים לשמוע את ה"שריקות" ומייד עשרות פגזי ארטילריה,מאד מאד מדויקים נופלים מסביבנו ,כולם מורידים את הראשים,וסופגים רסיסי פגזים על הכלים. ההפגזה מאד מסיבית
מקבלים פקודה " לחתוך" שמאלה, הכלים מתרוצצים בשטח ולמזלנו אין לנו נפגעים. מתארגנים שוב למרגלות הרכס ואז שוב סופגים ארטילריה ממש מדויקת .
למדנו להבחין לפי השריקות את מרחק הנפילה של פגז מהכלי,שוב מקבלים פקודה להתפזר. ואז עולה
הרעיון שיש קת"ק מצרי בשטח שמטווח את הארטילריה המצרית עלינו. בחיפוש בשטח מוצאים צוות של שלושה קת"קים ורק אז חוזר השקט לאזורנו.
הגדוד מתארגן שוב לקרב בלימה באזור "חמדיה" קרב שב"ש ,הקרב קשה,הטנקים של הגדוד מדליקים מטווח רחוק את הטנקים המצריים,עשן שחור שחור סמיך עולה מהטנקים המצריים השרופים,אנו גאים בטנקיסטים שלנו ופתאום במהלך הקרב ,טנק אחד יורד מהרכס למדרון אחורי,אני לא מבין למה,אך מייד שומעים בקשר שהמג"ד סא"ל בנצי כרמלי נהרג. רפי מיצפון מ"פ פלוגה א' לוקח את הפיקוד על הגדוד וממשיך את הקרב עד שאנו מוחלפים על ידי כוח אחר.
באותו יום קרב ,נפל החלל הראשון והיחיד של הגדוד והוא המג"ד בנצי כרמלי ז"ל.
בערב הגדוד יורד לחניון באזור התעוז "כישוף".
למחרת 9 לאוקטובר היום הגדול של גדוד הסיור,בקרבות הבלימה מול התעוז "כישוף" הגדוד מגלה שיש תפר בין הארמייה ה-2 וה-3 ,התפר מדולל מכוחות לכיוון המעוז "לקקן" שיושב על הגדה של אגם המר הגדול.
הגדוד מקבל פקודה לביצוע סיור אלים לכיוון מערב עד האגם המר. הגדוד מסתדר לתנועה כשהמפקדים ראשונים, במרכז המג"ד החדש יואב ברום ומימינו רפי המ"פ שלנו.
הטנקים פורצים קדימה,הגדוד שועט תוך העלאת תימרות אבק מאחורי השרשראות, ואז נוחת מטח ארטילריה על הטנקים,אך הם ממשיכים לשעוט קדימה, אין כוח שיעצור אותם.
בהמשך הארטילריה דועכת והגדוד מגיע לציר " לכסיקון" ולמעוז "לקקן",לעת ערב ,אנו כוח הישראלי היחיד על ציר "לכסיקון" שלאורך התעלה והאגם המר.
הגדוד מתארגן לחניון לילה כשסביבו כוחות מצריים, עם שחר מקבלים פקודה להתכונן לתנועה
בחזרה,התנועה בחזרה מתבצעת במהירות גבוה שהמשך הופכת לדהרה לכיוון הקווים שלנו. בבוקר 10 לאוקטובר אנו חזרה בקו התעוזים .
גילוי התפר שגילה גדוד הסיור ב 9 באוקטובר ישמש את הבסיס לתוכנית הצליחה העתידית.
ב-14 לאוקטובר עם שחר פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית כבדה ותקיפות אוויריות ,בנס יצאנו מפגיעת פגז זרחן, שנפל ממש מאחורי נגמ"ש בזמן נסיעה מהירה, מיגים תקפו בלי הפסקה את הכלים הכבדים, באחת התקיפות הצלחנו להפיל מטוס אחד מהשישייה התוקפת.
זהו יום קרב מאוד קשה, כמויות עצומות של טנקים מצריים זורמים לעברנו,הטנקיסטים שלנו נלחמים כמו אריות ,הגזרה כולה אש ועשן שחור של טנקים שרופים, גם לנו יש נפגעים ואנו מקבלים פקודה לחלץ צוות טנק פגוע. כשהתקרבנו לאזור הלחימה אנו סופגים כמויות עצומות של טילי "סאגר" מתחמקים מהם וממשיכים הלאה ,נגמ"ש פלוגה ג' נפגע מ "סאגר" אנו רואים אותם בוערים ופונים לחלצם.
בדרך אני מזהה טיל בעקבותינו, כל שניה המרחק מתקצר,אני בטוח שנצליח לחמוק ממנו כמו מהקודמים, היגוי יבש ימינה או שמאלה בשניה האחרונה וטיל עובר אותנו. טלמון המ"מ מנסה לרדת לעבר דיונת חול קטנה ולהתחמק מהטיל ,אך הטיל מהיר יותר וממרחק של 2-3 מטרים מהנגמ"ש הבנתי שהפעם לא נצליח לחמוק. אנו נפגעים הטיל חודר, הפיצוץ נורא וחום אדיר והאש משתוללת בתוך הכלי,הסולר נדלק והתחמושת מתפוצצת, ניסיתי לנשום אך החום נורא, נושמים אש שיכולה לשרוף את הריאות, אני מחליט להפסיק לנשום עד שאחלץ את עצמי,איני רואה אף אחד מסביבי, כולי לפיד עם שתי רגליים פגועות, איני מצליח להיחלץ מהכלי ובינתיים אין לי גם אויר לנשימה, אני מחליט להקריב את הידיים שלי, ולמשוך את עצמי החוצה בעזרת הידיים שמחזיקות באנטנה של מכשיר הקשר, במאמץ כביר אני מצליח למשוך את עצמי החוצה כשהשכפ"ץ נמס במגע עם גוף הנגמ"ש ועוזר לי להחליק ולהתגלגל החוצה למטה על החול
אני בוער, הרגליים כמו "נקניקיות עשויות טוב על הגריל" מנסה להתגלגל הרחק מהכלי שעומד להתפוצץ, הצלחתי להתרחק מהכלי וכעת אני מנסה לכבות את עצמי, מנסה לכבות את האש ברגליים על ידי כיסוי הרגליים בחול הדיונות אך איני מצליח כי הידיים קלופות מעור יש רק בשר אדום ופיסות עור תלויות מסביב, החול גס ומלוח אוכל לי את הרגליים והידיים אך אני בכל זאת מצליח לכבות את עצמי.
ואז אני מתחיל להסתכל מסביב ורואה את מספר 2 שלי משה בן –געש נוחת מהנגמ"ש לחול,כולו אש ודם, אני יודע שהנגמ"ש עומד להתפוצץ אך איני יכול להפקיר חבר, איני יכול לגרור אותו בידיים אך ביד מתחת למרפק אני מצליח להרחיק אותו מהנגמ"ש, לא עובר הרבה זמן והנגמ"ש מתפוצץ.
חברים מנגמ"שים אחרים שלא נפגעו, משאירים את הכלים מאחור ורגלית מחלצים אותנו לאחור, מעמיסים אותנו על נגמ"ש אחד ומתרחקים אחורה בין מטחי ארטילריה כבדים, לטיפול ראשוני בנקודת איסוף נפגעים, ומשם קצת מורפיום תחבושות מיוחדות לכוויות ובמסוק עם 4 אלונקות
לתאג"ד, משם בהטסה ללוד ובית חולים בלינסון.
לאחר חודשיים של ניתוחים והשתלות עור ועוד ארבעה חודשים החלמה ופיזיותרפיה ,אני "כמעט חדש".
אחרי שנתיים עם פרופיל רפואי 24 , ושלוש ועדות רפואיות הצלחתי להעלות את הפרופיל ולחזור בשמחה למילואים עד לפציעתי השנייה במלחמת לבנון הראשונה .
מאז החלטתי לא לשחק בגורל יותר.
זהו סיפורי, כפי שאני ראיתי אותו
שרייבר יהודה
עריכה והבאה לדפוס-גדעון כהן( ראש השנה תשע"ד)
ר
המחבר-יהודה שרייבר(ראשון מימין,ביחד עם דני כצנלסון ,ליאון סובה וגדעון כהן)