לא רק מרשומות צה"ל נמחק גדוד הסיור. עם השנים גם אצלי הוא נשכח ונעלם.

מלא צדקנות עצמית על כך שרק כפסע היה בין הישארותי בחיים לבין הישארותי צעיר ויפה לנצח, הדחקתי כל קשר וזכרון עם ועל האנשים שאת רובם היכרתי אך לזמן קצר. לא טרחתי אפילו לנסות לעזור למלא חללי מידע למשפחות השכולות כאשר היה זכרון טרי שיכול היה לעזור.

הצטרפתי לגדוד מיד עם שחרורי משירות סדיר וקבע כקמב"ץ הגדוד. האימון הראשון נערך אי שם בסתיו 1972 כאימון שלדי ועם מג"ד שלא היה אמור לקבל את הגדוד לעת הקמתו.

את מרבית אימון ההקמה עשיתי כקמב"ץ גדודי עד שהוחלפתי ע"י לזי ועברתי לפלוגה ג' כקמב"ץ פלוגתי. ביני לבין המג"ד, בנצי כרמלי, לא היתה כימיה ולמרות שבעצם מדובר היה בירידה בתפקיד, שמחתי לחזור למסגרת פלוגתית שהתאימה לי הרבה יותר.

הצטרפותי לפלוגה היתה כשלושה ימים לפני  תום אימון ההקמה כך שלא הזדמן לי להכיר את רוב אנשיה בטרם מלחמה.

המלחמה תפשה אותי בבריכת השחיה של הקיבוץ כאשר רעם בלתי פוסק החל ממזרח. בשמונה בערב נאספתי ע"י מונית ונלקחנו לת"א. ההתרחקות מהבית, כאשר לא היה לי מושג עד לאן הגיעו הסורים (בפועל הם הגיעו עד שמונה ק"מ מהקיבוץ), השרתה עלי אווירת נכאים. המונית הורידה אותנו ביפו ומשם יצא אוטובוס לשדה תימן. כאשר הגעתי לפלוגה, לא הייתי לפני כן בשדה תימן ונדרש זמן למצוא אותה, ביקשתי מאנשי צוות המ"פ להודיע לאבירי שקמב"צו הגיע ואפשר לצאת בביטחה למלחמה. השעה היתה 4 לפנות בוקר. מתוך הטנק עלתה נהמה: "שמעתי, שמעתי, אל תפריע לישון".

המסע המוזר על הזחלים לתעלה היה טיול והמשך לאימון ההקמה: נוף יפה ופראי, שקט מוחלט והמון זמן. בג'בל ליבני ביצענו תיאום כוונות על ג'יפ ועל "בערך". לקראת שעות הדמדומים עברנו את טסה וירדנו על "עכביש" לכיוון דרום מערב.

מכאן השתתפתי בלחימה עד לפציעתי ב-16 לחודש בבוקר בצומת "טרטור-לכסיקון" במסגרת ליל השחיטה הגדול, כשאני כבר מ"פ ג' לאחר פציעתו של יגאל. הפגיעה בטנק ומיד לאחריה הפגיעה בצוות שנחלץ כולו בשלום מהטנק ועכשיו כבר נהרגו שניים ממנו, הפכה את עולמי. כל מה שהיה לפני כן שייך לקבוצת זכרון אחת ומה שקרה מרגע הפגיעה בטנק לקבוצה אחרת.

מהרגע שעלה האתר לאוויר האינטרנט, חזרה אלי אותה תחושה שהיתה לי מרגע הפציעה ועד היציאה מבית החולים: מין עצבות עמוקה מהולה בגאווה. מישהו ציטט לי פעם מדבריו של אחר מהי אנושיות: "גאווה טרגית". כל פעם שחשבתי על הגדוד זו היתה התחושה אותה חשתי. הייתי גאה להימנות (ממש כך, לא מליצה שדופה) על החבורה הזאת ועם זאת תמיד מילאה אותי עצבות. היו רגעים במלחמה שבהם הבטתי בטנקים הקרובים אלי, מפקדיהם עומדים חצי גוף בחוץ, עולים לעמדות ויורים. ברגעים אלה חשתי הערצה עצומה אליהם ואז חשבתי: "הרי כך הם רואים אותי" וסמרו שערותי מרוב גאווה. אני לא יודע איך הדבר אצל אחרים, אני מעריץ עד היום את אנשי פלוגתי.

מהיום שדני התקשר אלי ובישר לי על הקמת הועד למורשת הגדוד ועד היום, אין כמעט יום שאיני נכנס לאתר לראות אם יש בו חדש.

ה"יומן" של איציק אגם החזיר אותי לימים ולזכרונות ולהרגשה של אחרי המלחמה. יש אמנם דברים שאני זוכר קצת אחרת אבל מה זה חשוב? כל מה שנותר בזכרוני הוא מה שסיפרתי ומין תמונות סטטיות של מצבים שונים. התמונה הזכורה לי ביותר היא זאת: אני עומד עירום לחלוטין על הרמפה בציר "טרטור", לאחר שנגזרו בגדי ונעלי ושני חובשים עומדים מולי נבוכים, עם תחבושות אישיות בידיהם ולא יודעים איפה להתחיל לכסות את פצעי ואני משגר פקודה אחרונה למנחם, הטען-קשר של צוותי להשיג לי סיגריות ממישהו, כיוון שכל סיגריותי עלו באש עם הטנק ועם הספר "הלם העתיד" שסחבתי למלחמה.

יש לי תחושת קירבה לכל האנשים בגדוד, חיים ומתים, שבזמן הזה את רובם איני זוכר ואיני מכיר. התחושה הקרובה לכך ביותר היא הרגשת החברות בקיבוץ: קבוצת אנשים מקרית שעמה אני חש הזדהות כמעט מוחלטת.

מרחק השנים אינו מעמעם את תחושת הטרגיות שמלווה אותי כל פעם שאני חושב על הגדוד ועל לחימתו. היתה לנו פינה מיוחדת במלחמה אך לא היינו גיבורים יותר מאחרים.

גדוד הסיור היה גדוד של אנשים עם איכויות יוצאות מן הכלל, לא פראזה. יכול להיות שלא היתה ברירה ואת הקרב האחרון שלו כגדוד היה עליו לעשות כפי שעשה. עם זאת, יש לי תחושה של בזבוז עצום של חיי אדם ויכולת שלא נוצלה. כאשר התחלנו לנוע ב-16 לאוקטובר בלילה (בבוקר בעצם) לכיוון מזרח, יואב במרכז, אסף מצפון לו ואני מדרום, היתה לי הרגשה של כניסה לתוך מטחנת בשר. כל השטח ירק אש מכל סוג שהוא. מכיוון שמקלע המפקד ירה בהפסקות, יריתי את רוב מחסניות העוזי של הצוות ורוקנתי פק"ל מלא של רימוני 26 על כל מה שהיה לפני. לא בדיוק לוחמת שריון קלאסית.

רצה הגורל ואנחנו היינו בגיל ובתכליתנו הצבאית  "בשר התותחים" של המלחמה ההיא (בניגוד למלחמות אחרות היא נקראת כמעט בכל מקום "המלחמה ההיא"). על כך אין לי טענות לאיש.

נפגשתי עם חלק מאנשי הגדוד באוקטובר 1974, חודש הלוויות, חודש שכמעט את כולו ביליתי במילואים, ראשונים מאז המלחמה. הייתי חוזר הביתה בסוף שבוע ותוך כדי הורדת המדים והנעלים הייתי מזמר "שנפל מות גיבורים במלחמת יום הכיפורים" כזמר החזן הצבאי בלוויה. מדי פעם תהיתי איזה חרוז היה הנ"ל מזמר לו היתה זאת "מלחמת פסח" או "מלחמת חנוכה" שלא לדבר על מועדים אחרים.

ביליתי כמעט ארבע שנים בגדוד סדיר שמספרו 79. הייתי בו איש צוות במלחמת ההתשה, מ"מ וקמב"ץ. הייתי, אם נאסוף את כל פרקי הזמן ביחד, כחודשיים בגדוד הסיור. למרות הזמן הקצר בהשוואה לשירות בגדוד הסדיר, כשאני חושב על הגדוד "שלי", זהו גדוד הסיור 87 ומורשתו האצילה והנוראה.