להורדת קןבץ בפורמט PDF לעמוד הבית - Main Page
מסיפורי פלוגה ב'
מעין יומן – מאת איציק אגם, מ"מ
יומן זה נכתב לזכר הלוחמים שנפלו בקרבות.
ארבע מפות סכמטיות:-
1:- כוחותינו ואויב 9-15 באוקטובר
2:- ליל הצליחה 15-16 באוקטובר
3:- ראש הגשר 16 באוקטובר
4:- ב-17 באוקטובר
 | |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
| |
|
יום שבת,
חיפה. בוקר נאה של סוף הקיץ. שקט
במיוחד. יום-כיפור. אני מתכונן לבחינת "מועד ב'" בטכניון. "בזכות" אימון ההקמה של
הגדוד במאי הפסדתי את מועד א'. דרך החלון אני מסתכל על הנוף היפהפה של מפרץ חיפה.
משהו משונה מתרחש. מכוניות צבאיות עולות ויורדות בכבישי השכונה השקטה. ביום כיפור?
על כך נופלות ממשלות בישראל! או שמישהו השתגע, או שישנה כוננות רצינית. אני בוחר
באפשרות השנייה ומדליק את הרדיו. "קול ישראל" משדר. זה
חייב
להיות משהו רציני. מודיעים על כוננות. קצת אחרי השעה
עוד לא אמרו זאת, אבל זה ברור – מלחמה!
אני מתחיל לארוז. אין מה לחכות לרגע האחרון. אוקטובר עדיין חודש חם בישראל אבל אני אורז גם "דובון". "לא כל המלחמות נגמרות בשישה ימים" אני אומר. אני נוסע למרכז הגיוס בכרמל.
אחרי זמן מה מגיעים מספר מספיק של מילאומיניקים כדי למלא אוטובוס ולנסוע. יש להזדרז. זה ברור. לסדירים יהיה קשה להחזיק מעמד זמן רב לבדם.
תקלה ראשונה. קצין הגיוס אינו מוכן לשחרר אוטובוסים עד שלא מגיעים מספיק לוחמים למלא אוטובוס שלם לאותו בסיס. מנסים לשכנע אותו אבל הוא בשלו: "אלו פקודות הקבע".
אחד מנהגי "אגד" ניגש לטלפון ומצלצל למרכז ההסעות של "אגד". אחרי מספר דקות חוזר: "זה בסדר, אפשר לזוז. אגד אישרו". זהו זה. "אגד" מנהל את המלחמה.
קצין הגיוס עדיין מתעקש "שאף אחד לא זז בלי אישורו" אבל החבר'ה עולים לאוטובוס ורק אז הוא נעתר ורושם את אלה שיצאו. מכאן להבא, האילתור והיוזמה יהיו הגורם מכריע.
ב-
נהג האטובוס, כידוע, "רק צריך להוריד אותנו בשער ולנסוע". הוא נעתר לבקשתנו ומסיע אותנו ברחבי הבסיס הענק בניסיון לאתר את יחידותינו. אני מוצא את סככות הפלוגה שלנו. חלק מהחבר'ה כבר ישנם. בהמשך מגיעים נוספים.
למרות שאסור לנסוע בכבישי הבסיס עם נגמ"שים או טנקים, אנו מניעים את הנגמ"שים והטנקים ונוסעים להתארגן. אין משהו אחר. מאלתרים.
הטנקים נוסעים לבורות התחמושת. יש! בעבודה מאומצת מעמיסים הטנקיסטים את הפגזים על הטנקים.
במקביל אנחנו נוסעים לנשקייה. אז מתחילה להתחוור תמונה פחות מעודדת. הנשקייה פשוט ריקה.
לא מקלעים, לא רובים, לא משקפות, לא מצפנים.
שריון, ועוד יחידת סיור, מה יעשו בלי משקפות? זה כמו להילחם בעיניים עצומות.
מרחוק מזהים מחסן מואר ותור לוחמים
לפניו. ניגשים לשם. למזלנו רוב הלוחמים באוגדה חדשים ולא מכירים זה את זה. אז
נעמדים בתור עם כולם. זכינו לקבל "מתנת אלוהים":
יום א',
נעים לחזית התעלה על שרשראות וציוד חסר
בערך בשעה
עלינו לגמוע כ-
ברגע האחרון מפנה את תשומת ליבי אסף אביזוהר הקמב"ץ הפלוגתי לארגז גדול מונח בקצה הסככה ומציע שניקח אותו. הלוחמים מקבלים ההחלטה ברוח טובה להפליא. הרי הארגז גדול, תא הלוחמים קטן, והמרחק גדול. בדרך יפתחו את הארגז ואז יתברר שזוהי משקפת "מגבר אור כוכבים" לראיית לילה. מצוידת היטב עם מכסים ובטריות. בעתיד יתברר שזוהי המשקפת לראיית לילה היחידה בכל האוגדה! עוד נשלם ביוקר על יוזמתנו בלילות ארוכים ללא שינה.
ובכן, גדוד הסיור
יש פגזים לטנקים. אבל אין מקלעים, אין משקפות, אין מצפנים, אין רימונים. יש שני רובים ועוזי לכל נגמ"ש ועוזי אחד לכל טנק. גם זו לטובה. מצד שני, מצב הרוח אינו ירוד. להיפך, "מלחמתי". מקווים להשלים את החסר בדרך או כשנגיע. חוץ מזה צה"ל זה צבא ה-"ברדק". זה ידוע. הצבא שמנצח הוא זה שיודע להסתדר עם ה-"בלגן" הכי טוב, לא זה שהכי מסודר מראש.
עם שחר עוברים את באר-שבע. לאור הבוקר אני מסתכל על הנגמ"ש ומגלה לתדהמתי שלא רק מקלעים חסרים, גם כנות (תושבות) למקלעים אין. אני מביט לפנים ולאחור. מבחינה זאת צה"ל מאורגן כראוי. לכל הכלים אין כנות. גם לא לטנקים. צה"ל, מסתבר, עוד לא הספיק להסב הכלים מ-"צבא ארה"ב" לתקן הצה"לי.
בדרך עוקפים כלים שנתקעו ונוסעים ללא
הפסקה. העיקר להגיע לחזית מוקדם ככל האפשר. אוכלים רק מה שהבאנו מהבית, אם בכלל.
חלקנו צם ביום הכיפורים כך שכמעט לא אכלו כלום כבר
רפי בר-לב המ"פ עוד לא הגיע. מסתבר שהוא בטיול בארה"ב. גדעון פרידמן ה-"סמך" מפקד על הפלוגה מנגמ"שו ואסף אביזוהר הקמב"ץ עוזר לו ממרום הטנק של רפי המ"פ.
אנחנו מגיעים ותופסים עמדות מול
המצרים באיזור תעוז "טלויזיה" מדרום מערב ל-"טסה" ובכך בעצם קובעים את קו החזית.
אני מסתכל בשעוני. השעה
זהו למעשה זמן שיא כי לפי תרגולות
צה"ל, כוחות המילואים אמורים להגיע לחזית תוך
אני שמח להווכח שקו התעוזים, הוא קו
ההגנה המקורי והעיקרי של "קו בר-לב", נמצא בידינו. לעומת קו המעוזים שהיו על קו
המים של התעלה, קו התעוזים היה שורה של בונקרים מבוצרים ומצוידים הממוקמים על גבעות
השולטות היטב על התעלה כ-
לימים נודע לנו על הקרב הקשה שניהלו
הסדירים, חטיבה
האוגדה שלנו, אוגדה
חטיבות האוגדה הן:
חט'
חט'
מצפון לנו, בגזרה הצפונית, אוגדה
עם חושך מקבלים פקודה להתכונן לחדירת
לילה לחילוץ אנשי המעוזים. מה? הם עוד לא חולצו? לא ידעתי. אם חדירה, אז הסיור
יוביל. הסיור זה אנחנו. אם הסיור יוביל, צריך ללמוד את הצירים. אני פורס את המפה
ומנסה לנחש באיזה צירים ניסע ולומד אותם כמה שאפשר. זה גורלנו, אנשי הסיור. המפקדים
עסוקים בתכנון הקרב ורק ברגע האחרון אנו יודעים את נתיב הנסיעה. כבר התרגלנו וזה
לנו טבע שני. מגיעה ידיעה או פקודה על פעולה כלשהיא, מיד מנחשים איפה ייסעו ולומדים
הצירים. אם נחכה עד שנדע בדיוק, לא יהיה זמן ללמוד אותם כמו שצריך. שעות עוברות כך
ולבסוף מתבטלת הפעולה. לימים נודע לנו על האבידות הרבות של השיריון בנסיון לעזור
למעוזים ביומיים הראשונים, לפני שהגענו. באיזור כבר ממוקמים אלפי חיילים מצרים
חמושים בטילים ובזוקות. אני מניח שבמיוחד קשה הדבר למח"ט
מה יהיה על אנשי המעוזים? ליבי כואב. אני מכיר את קו התעלה וקשה לי לתאר את לוחמי המעוזים ללא חילוץ. למה לא פונו מיד? הרי לא עליהם היה להדוף התקפה כוללת. בשביל זה הרי נבנה קו התעוזים. אינני מבין אבל גם לא שואל. החלטת הביטול קשה אך נכונה. אין טעם לשחוק את שארית השריון בפעולה שאבידותיה וודאיות. מה גם שאיננו מאורגנים מספיק. אפילו מקלעים אין לנו עדיין.
מאוחר בלילה אנו נכנסים לחניון לילה ב-"כוננות גבוהה", כלומר כל הזמן לפחות לוחם אחד ער בכל כלי וכולם ישנים על הכלים. מעכשיו ועד סוף המלחמה רק ככה "נישן". תנומות קצרות במצב ישיבה בנגמ"ש או בטנק, מנסים למצוא תנוחה סבירה בין בליטות הפלדה הרבות של הכלים.
גדוד הסיור האוגדתי הוא יצור חדש
ושונה בצה"ל. הוא הוקם במאי
לכן יש לגדוד הסיור שלוש פלוגות משורינות של טנקים ונגמ"שים במעורב המיועדות למשימות סיור, תצפית, ניווט, הובלה ולחימה הקרובות יותר לקו האש וכן פלוגת ג'יפים "רכים" לאותן משימות אך רחוק יותר מקו הלחימה.
לכל פלוגה משוריינת ארבע מחלקות. שתי מחלקות טנקים תקניות של שלושה טנקים כל אחת ושתי מחלקות נגמ"שי סיור מוגדלות עם ארבעה, במקום שלושה, נגמ"שים בכל מחלקה. לכל מחלקת נגמ"שים קצין נוסף בתפקיד סמ"מ. כמו כן לכל פלוגה יש קמב"ץ (קצין מבצעים) פלוגתי, מה שביחידות רגילות קיים רק ברמת הגדוד. בהתאם, גם הפיקוד ומכשירי הקשר שונים מיחידות השיריון הרגילות.
כל המפקדים בפלוגות הסיור "ירדו רמה אחת" כדי לשרת בסיור. כלומר מי שהיה מ"פ בסדיר, עכשיו הוא מ"מ בסיור. מי שהיה מ"מ הוא עכשיו סמ"מ, תפקיד ייחודי לסיור. המ"פים כולם מפ"ים ותיקים שאחרת היו מג"דים או סמג"דים. המג"ד הוא איש סיור ותיק.
אין טוראים בפלוגות הלוחמות. כל הלוחמים הם סמלים וותיקים מיחידות קרביות. צנחנים, שיריון, גולני, נח"ל וכמובן אנשי פלוגות סיור. לכל נגמ"ש שני נהגים על מנת שיוכלו להתחלף ב-"תעסוקת האין קץ" של מחלקות הסיור.
למ"פ הסיור שלושה מכשירי קשר במקום שניים כרגיל. מהם שני מכשירים עם "לחצנים" להחלפת תדרים במהירות. כלומר 'קשר ברמת מג"ד' כדי שיוכל להאזין ולהיכנס בשעת הצורך לרשתות של יחידות המשנה של האוגדה. מאותה סיבה יש למ"מים שני מכשירי קשר, אחד "לחצנים", כלומר "קשר ברמה פלוגתית" במקום מכשיר אחד.
יעקב אשבל הקשר הנאמן שלי, סמל שיריון וותיק, שם לב עוד בבסיס היציאה שלנגמ"ש שלנו ניתן להתקין מכשיר קשר שלישי. הוא תפס יוזמה, "גירד" מכשיר נוסף, ועוד עם "לחצנים", כך שיש לי שלושה מכשירי קשר. 'כמו מג"ד', מעיר אשבל בחיוך.
מ"פ הפלוגה שלנו, פלוגה ב' הוא סרן רפי בר-לב מחיפה. הוא שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ואח"כ כמ"פ טנקים בסיני.
אות הקריאה שלנו, פלוגה ב': "בזוקי".
הסמ"פ: סרן גדעון פרידמן מקיבוץ נגבה, קצין נגמ"שים.
הקמב"ץ (קצין מבצעים): סרן אסף אביזוהר מת"א. קצין סיור וותיק. הוא הועבר לגדוד מאותה פלוגת סיור ממנה הועברתי גם אני כך שאנו מכירים.
מ"מ טנקים מס'
מ"מ מח' נגמ"שי סיור מס'
מ"מ מח' נגמ"שי סיור מס'
הסמ"מ שלי הוא סגן צביקה טננבאום מחיפה. קצין שיריון מנוסה.
מפקד הנגמ"ש השלישי שלי הוא סמל קובי ברג מקיבוץ דברת, גם כן בוגר פלוגת סיור.
סמל הנגמ"ש שלי הוא אפריים גפני מכפר הס, "סתם סמל צנחנים" שהספיק לתפוס כמה מעקרונות הסיור באימון ההקמה והשאר ישלים בהצלחה ובמהירות בימים הקרובים.
מכאן שלפחות הפלוגה שלנו, פלוגה ב', מאוישת במפקדי סיור רבים יחסית, דבר שבקרוב יתבטא באופן פעולותיה.
מפקד הגדוד הוא סא"ל בנצי כרמלי. אות הקריאה של גדוד הסיור: "שקמה".
מפקדי הפלוגות האחרות בגדוד הם:
מ"פ פל' משוריינת א': סרן רפי מצפון. שלה "אוקלנד".
מ"פ פל' משוריינת ג': סרן יגאל אבירי. אות הקריאה שלה "גנשין".
מ"פ פל' הג'יפים: סרן ישראל זוהר.
יום ב',
היום נטעם טבילת אש ממשית ראשונה. עם שחר אנו עולים לאיזור תעוז "כישוף" ולתפיסת הרכס שלו. נעים בזהירות ובמבנה קרבי כי עדיין לא ברורים מיקום האוי